מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עירובין ב:א:ד

מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין וכו'. האי ש"ס לשיטתיה אזיל כמבואר לעיל בד"ה ר' זעירא בשם ר' אלעזר וכו' דס"ל בפשיטות שהעושה במקום אחר בר"ה כעין פסי ביראות אין לו דין רה"י לטלטל בו דהא קאמר לעיל שאם עשה כן במקום אחר וזרק ארבע אמות בר"ה חייב והא ודאי א"א לפרש בענין אחר דקאי אתוך מחיצות העשוין כעין פסי ביראות דלא מצית כלל להשוות האי דר' אלעזר עם ר' אלעזר דבבלי המוזכר לעיל שם דאם נפרש דהכא נמי מר"ה גרסי' זהויא כדהתם מאי האי ד' אמות דנקט וכי לחיוב הזורק מר"ה לרה"י ד' אמות בעי'. וע"כ לפרש דבתוך אותן המחיצות קאמר והיינו דקאמר וחזר וזרק וכו' כלומר בתוך אותן המחיצות עצמן שעשה בר"ה כעין פסי ביראות חזר וזרק ד' אמות ומתחייב משום זורק ד' אמות בר"ה וא"כ פליגא אר' אלעזר דבבלי דמשוי ליה כרה"י גמור בשעשה בר"ה כעין פסי ביראות. וכן מוכרח בהדיא דפליגי מהא דקאמר כאן אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך הוא וכו' וזה א"צ לפנים שאין הכוונה אלא אתוך אותן המחיצות שיסמוך עליהן לטלטל בתוכן ומתחייב משום דבמקום אחר שאין שם באר לא מיקרי רה"י. ומהנמשך מזה יתבאר לנו סוגיא דהבבלי בדי"ט ע"ב בענין זה דגריס התם בעי מיניה אביי מרבה האריך בדיומדין כשיעור פשוטין לר"מ מהו וכו' וסוגיא זו קשה מאי קא מיבעיא ליה הא לא קפיד ר"מ אלא שלא יהא כאן פרוץ יותר מעשר אמות וכן לר' יהודה לא יותר מי"ג אמה ושליש וא"כ מאי איכפת לן אם מאריך בדיומדין או מרבה בפשוטין למעט שיעור הפרוץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומהיכא תיתי נימא דפשוטין דר"מ בדוקא מיתנייא והנה הריטב"א ז"ל הוקשה לו קושיא זו וז"ל וא"ת ומאי מספקא לן פשיטא דפשוטין לאו דוקא דמאי רבותא דפשוטין כי מה שפרש"י ז"ל דדלמא פשוטין נקט דוקא משום דבעי' הכירא אין זה מספיק כי מה הכירא בעי' בכאן אלא למעט החלל שלא יהא בו יותר מן השיעור ויותר נראה מה שפירשו בזה כי בפשוטין יש גריעותא ומעליותא כי בשיעור כל בין הפסין עד עשרים ושתים אמות ואתה נותן פשוטין בנתיים לא ישאר שם אויר עשר ותתמעט הפירצה כי בכ"ב אמות כשנתן לדיומדין ב' אמות ישאר בחלל שבנתים כ' אמות תתן באמצעיתן פשוט אחד ולא ישארו לכאן ולכאן עשר אמות שלימות ואלו לא ניתן פשוטין בנתים אלא שהארכת הדיומדין תוכל להאריכן בצימצום עד שישארו שם עשר אמות שלימות של אויר וזהו למעליותא בפשוטין לר"מ. והגריעותא היא שבפשוטין לעולם יהיה הפרוץ מרובה על העומד שהרי אין לנו עומד אלא שתי אמות של דיומדין ורוחב הפשוטין והשאר פרוץ הוא כולו ואלו בהארכת הדיומדין אפשר שיהי' העומד כפרוץ שהוא כשר מן התורה בכל מקום לרב פפא ואפשר ג"כ שיהא העומד יותר על הפרוץ שהוא כעומד אפי' לרב הונא בריה דרב יהושע עכ"ל הריטב"א. וזה הפי' שהוטב בעיניו דחוק הרבה יותר ויותר ממה שדקדק על פרש"י כי מה בכך שיהא הפירצה עשר אמות שלימות או פחות מכאן הרי עד עשר מותר לר"מ ועשר בכלל ועוד מה ענין דין עומד ופרוץ לכאן הרי בהדיא אמרו שבפסי ביראות התירו בפרוץ מרובה על העומד לדברי הכל ועוד דכל אופן הפי' הנזכר אינו שייך כ"א באויר כ' אמות בין הדיומדין כמו שכתב הוא ז"ל שם בעצמו וא"כ מה נעשה אם יהא אויר ביניהן יותר מכ' או פחות מכאן דאזדא ליה הבנין של אותו הפי' סוף דבר לא נאריך בזה. והנראה לנו ביותר לקיים דברי רש"י אלא דטעמא בעי מהיכי תיתי דנצטרך בכאן להיכר כמה שהקשה הריטב"א ולפי מה שנתבאר לן מהסוגיות דהכא ודהתם במאי דפליגי בדין העושה במקום אחר בר"ה כעין פסי ביראות כדלעיל הונח לנו קושיא זו בפשיטות דטעמא דבעי' הכירא הכא כי היכי דלא ליחלף במחיצות כאלו במקום אחר בר"ה וכדקאמר כאן בהדיא מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך הוא כמבואר בפנים וכפי' הב' שפרשתי והיא העיקר. והשתא איכא למימר דזהו דמספקא ליה לאביי אי דוקא פשוטין בעי' לר"מ מהאי טעמא כי היכא דלא מיחלפא במקום אחר. ומשום דס"ד דאביי כר' אלעזר דהכא דלדינא לא הוי רה"י במקום אחר במחיצות כאלו וכעין דקאמר הכא בהדיא דלהכי בעי' פשוטין לר"א. ופשיט ליה רבה בלישנא קמא תניתוה וכו' מאי לאו דמאריך בדיומדין וזהו דלא כסברא דידך דאיכא חששא דמיחלפא אלא בהדיא תנינן ובלבד שירבה בפסין ואי משום חששא דידך לאו מילתא היא דאנא כהאי לישנא דר' אלעזר סבירא לי כדגריס התם דבאמת אי עביד ליה במקום אחר כעין פסי ביראות דהוי רה"י גמור לכל מילי. וללישנא בתרא דהתם דפשיט ליה רבה דמפיש ועביד פשוטין ודחי לה אביי לא דמאריך בדיומדין ה"נ מסתברא וכו' א"כ איפכא הוי דרבה פשיט ליה דצריך פשוטין משום האי חששא דמיחלפא ואביי לא חש להא ומדייק מדתני בפסין ולהאי חששא לא חיישי' למידי דס"ל כר"א דהתם. וזהו דאיכא עוד נ"מ לדינא להני תרי לישני בפשיטות רבה להבעיא ובמה דשקלי וטרי בענין זה כמבואר. והשתא ניחא נמי באידך הבעיא דאביי דאבתרא אליבא דר' יהודה פשוטין עביד או דמאריך בדיומדין וכו' ולכאורה קשה חדא כקושית התו' בפשיטות דרבה דהאי בעיא ד"ה ואם איתא וכו' וע"ש שתירצו בדוחק דמה שכתבו אבל הכא איירי ברחב הרבה וכו' מאין הוא מוכרח דאיירי ברחב הרבה גבי פסין גופייהו דאהא קאי. מהא דקאמרי ליה אי אתה מודה וכו' וזה קאי על המקום הרחב. ועוד דאפי' נימא כסברת התוס' אכתי איכא למידק אאביי מאי תיבעי ליה הדר אליבא דר' יהודה בתר דפשיט ליה לעיל אליבא דר"מ ומהיכי תיתי לומר דבהך סברא גופיה פליגי נמי ר"מ ור"י אי דיומדין עדיף או פשוטין עדיף ולדרכינו ניחא דהאי אידך בעיא דאביי לדר' יהודה אזלא כלישנא קמא דלעיל בפשיטות רבה דלבתר דפשיט ליה דמאריך בדיומדין וכדדייק ליה לישנא דקתני בפסין דודאי דהא דהשיב ליה אביי תני פסין דחויא בעלמא הוא וזה פשוט ומדחזי אביי דפשיט ליה דמאריך בדיומדין (ולא משום דעדיפי לענין סתימת הפירצה דמ"ש אי עביד בפשוטין או בדיומדין כדלעיל) א"כ סבירא לדידיה דלא חיישי להך חששא דמיחלפא לר"מ והשתא בעי אליבא דר"י דהלכתא כוותיה אי נמי ס"ל כר"מ בהא דלא חיישי' למידי או דלמא לר"י חיישי' ובעי' פשוטין דוקא ופשיט ליה דודאי משום חששא דמיחלפא לא חיישי' דכ"ע ס"ל כר"א דהתם אלא מלישנא דר"י דקאמר זו מחיצה ואלו פסין שמעי' דס"ל דבפשוטין הוא מתקן לעולם דאם איתא זו מחיצה וכו' כלומר דודאי דבהארכת דיומדין נראה כמחיצה טפי מתיקון בפשוטין דלא הוה ליה לר"י למינקט בלישניה ואלו פסין ולא תימא לפרש דטעמא דבעי פשוטין משום חששא היא דאי הכי קשיא דרבה אדרבה דלעיל אליבא דלישנא קמא דלא מסתברא לעשות פלוגתא חדשה בין ר"מ ובין ר"י בהאי סברא דחששא וכדלעיל ומתוך שנתבאר בפירושא דהסוגיא יתבאר לך ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה דפסיק כרבה כמ"ש בפי"ז בהלכה כ"ט ובלבד שירבה בפסין פשוטין דהלכתא כוותיה דרבה לגבי דאביי כמבואר בכמה וכמה מקומות דאין הלכה כתלמיד לגבי הרב ומאביי ורבא ואילך הוא דהלכתא כבתראי. ובענין הזורק מר"ה וכו' שכתב שם בהלכה ל"ג וזהו כפשטות הסוגיא דהתם אליבא דר' אלעזר וכמה שנתבאר מדברינו דרבה נמי כהך דר"א ס"ל אליבא דלישנא קמא בפשיטות דהא בעיא קמייתא וכן באידך הבעיא דד"ה מודים בזה דלא חיישינן למידי אלא דמ"ש שם בזה ואפי' היו בבקעה ואין שם באר וכו' זה צריך ליישב דהא קאמר התם בפשיטות ל"צ דעביד כעין פסי ביראות בר"ה. ואפשר דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לעשות כן בר"ה אם אין שם באר: