מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ח:ט

תני אומר הוא אדם לפועל הילך דינר זה וכו'. תוספתא זו הובאה בבבלי פ' בתרא דע"ז (דף סג) על הא דקאמר התם לעיל דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להו בשמינית ומתיב רב ששת מהאי ברייתא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה וכו' ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית וכו' ומוקי לה רב פפא במסקנא דהסיפא מיירי כגון שהקדים לו דינר להחנווני דהשתא מדבעל הבית קאכלי ואיסורא דידיה הוא ותני ברייתא צאו ואכלו ואני מחשב ורב אשי מוקי לה כגון שנטל ונתן ביד ותני טלו ואכלו וטלו ושתו. והרמב"ם ז"ל בפי"ג מהמ"א לא כתב אלא כאוקימתא דרב פפא כמבואר בדבריו שם בהלכה כ"ח ואע"ג דלכאורה משמע דרב אשי לא פליג עליה דרב פפא לדינא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתה"א בשער השני מבית החמישי ומסתברא דרב אשי ל"פ אדר"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקמי הברייתא בהכין דלישנא דברייתא לא ניחא ליה לאוקימתא דר"פ משום דאני מחשב מיבעיא ליה ואיתא לדרב פפא ואיתא לדרב אשי עכ"ל והביאו הכ"מ ובב"י ביו"ד (סי' קלב) מ"מ הרמב"ם הכריע בפירושא דברייתא כאוקימתא דר"פ וטעמו הוא חדא דאילו לר"א צריך להגיה בברייתא דלאו צאו ואכלו קאמר אלא טלו ואכלו ולאוקימתא דר"פ הא דקאמר ואני פורע היינו שאני מחשב חשבון הפרעון כפי מה שתאכלו בהמעות שהקדמתי להחנווני ועוד דאי שנטל ונתן ביד צריכא למימר דאסור הא ספי להו איסורא בידים ולפיכך לא העתיק הרמב"ם אלא כאוקימתא דר"פ ואף דלדינא הא דרב אשי פשיטא דאסור הוא ולא היה צריך לבארו. ולפי סוגית הש"ס דהכא נראה להדיא דלא בעי לפרושי כהני אוקימתא דהתם אלא הברייתא כפשטה היא מתפרשא דהא לפי גי' דמייתי הכא בהסיפא ואני נותן לך דמים וא"כ לא מיירי כשהקדים הדינר להחנווני ועוד דלמאי דמפרשי ר"ז ור' אילא לטעמא דהסיפא למר החנווני כשלוחו של בעה"ב הוא ולמר הפועל הוא מזכה לבעה"ב משל חנווני וקאמר דחנווני חרש איכא בינייהו ואי בשהקדים מעות לחנווני לא שייכי הני טעמי ועוד דבהא לעולם אסור הוא לכ"ע דהרי איסורא דאכלי משל בעה"ב הוא ופשיטא דלא מצינן לאוקמי בשנטל ונתן ביד דלא הוה שייכא כלל להא דר"ז ור' הילא עלה אלא דהאי ש"ס ס"ל לפרש להברייתא כדס"ד דמעיקרא התם וזה פשוט הוא ועיין עוד בדיבור דלקמן ובענין קידושין מה שלמדין אנו מסוגיא דהכא נתבאר במקומו פ' האיש המקדש ע"ש ד"ה תניה לעני וכו' ובדיבור שלאחריו מ"ש שם בס"ד: