מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ז:ב

חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה וכו'. כתב הר"ש הא כבר תנא ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למתני ונכרי וכו' וזהו לפירושו במתני' דלעיל אבל לפי' הרמב"ם בחבורו והבאתי לעיל דהתם טעמא דכמוכר טבל הוא ול"צ לאוקמי שירשו אביהם ע"ה וכמבואר לעיל והכא טעמא משום דכמוכר דמאי הוא וכן מה דמסיים הר"ש ועוד משום דקתני הכא לח ויבש דאסור למכור לע"ה לח ויבש כדתנן לעיל בפ"ב ואחריו נמשך הרב וא"כ האי מתני' לא הוה אתיא אלא כמשנה הראשונה דסוף פ"ד דע"ז דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל וכמו שכתבתי לעיל בפ"ב בהלכה ג' אבל לא צריך לכל זה דמתני' דהכא אתיא אף למשנה אחרונה דהתם דקי"ל מותר לגרום טומאה לחולין של א"י דכולא טעמא דרישא דמתני' דכאן משום דמאי הוא דכשמחליף עמו הוי כמוכר דמאי וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א ממעשר הלכה ו':

ישראל ועכו"ם שקנו ביתו של עכו"ם וכו'. למאי דמסיק הכא מכיון שקנה כמי שנכנסה לרשותו א"כ דין זה דהתוספתא נכלל בהאי דינא דברייתא הנשנית בבבלי פ"ב דע"ז (דף ע"א ע"ב) הלוקח גרוטאות מן הנכרי ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך לים המלח וכו' כדמפרש לה התם וה"ה הכא בשותפות עם העכו"ם דמכיון שקנה אע"פ שלא נכנס לרשותו אסור לו להחליפן ולכן לא הביא הרמב"ם לדינא דהתוספתא בהדיא כ"א דינא דמתני' גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם כתב בפ"ז מה' ע"ז בהלכ' ה' ודינא דהתוספתא נכלל במ"ש שם לעיל האי דינא דהלוקח גרוטאות ועיי"ש: