מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ו:ב

ישראל ועכו"ם שקנו שדה בסוריא. הכי נמי גריס בהדיא בתוספתא. ובבבלי גיטין (דף מ"ז) וכן בפ' ראשית הגז (דף קלה) דמייתי הך ברייתא לא גריס בהדי' בסורי' אלא דמוקי לה בגיטין דבסוריא מיירי משום הקושי' דמקשי התם לרבה דס"ל אין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשרות ופריך מהאי ברייתא דע"כ ל"פ אלא דמר סבר יש ברירה ומ"ס אין ברירה אבל דכ"ע יש קנין לנכרי בא"י ומשני בסוריא שנו ופירש"י ז"ל דלמ"ד טבל וחולין מעורבין צריך לעשר חלק של ישראל מניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו שלא יהא מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור והתוס' שם הקשו על זה והעלו דטבל זה אין לו תקנה דכיון שאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלק של נכרי או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל וכו' ועיין בפירש"י בראשית הגז שם שמאריך בענין זה ונבאר לדעת הרמב"ם בהאי דינא שכך כתב בפ"א מהל' תרומות בהלכה כ' שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפי' חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אע"פ שמרחן העכו"ם וחיובן מדבריהם כמו שבארנו בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפי' חלק הגדיש חלקו של העכו"ם פטור מכלום וביאור דבריו כך הם דמ"ש וחיובם מדבריהם כמו שבארנו ר"ל מ"ש שם לעיל בהלכה יג בישראל שמכר פירותיו לעכו"ם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן העכו"ם חייב בכל מדבריהם וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד העכו"ם אינן חייבות במעשרות אלא מדבריהן. והכוונה דאף על גב דפסק לעיל כמאן דאמר אין קנין לעכו"ם בא"י היינו דוקא בגמרן ישראל להפירות שגדלו בקרקע של הנכרי שקנה בא"י דאז חייבין מן התורה אבל אם גמרן העכו"ם לפירות שלו פטורין מכלום כמ"ש בהלכה י"א וכאן שהפירות הן של ישראל והגיעו לעונת המעשר בידו משו"ה כשמכרן לעכו"ם ומרחן העכו"ם אי אתה יכול לחייבן מן התורה דהא לפירות יש קנין לעכו"ם כמבואר לעיל בפ"ה בהל' ט' דאע"ג דקנין קרקע אין לו קנין פירות יש לו ובשמרחן. ולפוטרן מכלום ג"כ אי אתה יכול לפוטרן דהא הגיעו לעונת המעשר ביד ישראל והלכך חייבין מדבריהן זהו ביאור הדין הנזכר בהלכה י"ג והשתא דין הזה דשותפות העכו"ם ואפי' חלקו שדה בעודה בקמתה והרי עכ"פ הגיעו לעונת המעשרות שהוא משהביאו שליש וא"כ חלק הישראל שמעורב בחלק העכו"ם הוי כמו פירות של ישראל שמכרן להעכו"ם שהרי הוא נוטל חלק ממנו כנגד חלקו ובחלקו מעורב פירות העכו"ם. וזהו שכתב הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם כלומר דודאי זה פשוט הוא דבחלקו של עכו"ם אילו היה ברירה היה פטור מכלום שהרי יש קנין לעכו"ם בפירות כמוזכר ובפירות של עכו"ם ומרחן העכו"ם לא היה שום חיוב כאן אלא מדקי"ל אין ברירה בדאורייתא א"כ יש בכל קלח וקלח של חלק העכו"ם ג"כ חלק ישראל מעורב בו ודינו כמו פירות של ישראל ומכרן להעכו"ם כנזכר ואע"פ שמרחן העכו"ם יש כאן חיוב מדבריהם והוא הדין נמי בחלק הישראל הוא כן וזהו שרמז וכתב מחלקו של עכו"ם ולא כתב בחלקו של עכו"ם אלא דר"ל דגם בחלק ישראל שהוא טבל יש בו ג"כ מחלקו של עכו"ם בכל קלח וקלח והוא חולין שהרי יש קנין פירות לעכו"ם אלא דהואיל וא"א לברר דאין ברירה ובכל קלח וקלח יש משניהן ועיקר הדין מידי דאורייתא הוא הלכך דינן דאף שמרחן העכו"ם חייבין במעשרות מיהת מדבריהם ועיין בכ"מ ובמה שהביא בשם הר"י קורקוס ז"ל ובמה שכתבתי נתבארו דבריו על נכון ואין שום קושיא בדין זה לפי שיטתו ז"ל. נשאר לנו לבאר בעיקר הדין דשותפות העכו"ם דבריש פ' ראשית הגז שם משמע דמאי דמחייב בשותפות העכו"ם מדאורייתא הוא מיחייב וכהאי לישנא דאב"א התם דקאמר דשותפות העכו"ם אפי' לרבנן חיובי מחייבי ודייק מהאי ברייתא דפלוגתא דרשב"ג ורבי דלעיל דע"כ ל"פ אלא דמ"ס יש ברירה ומ"ס אין ברירה אבל שותפות דנכרי ד"ה חייבת וכך הוא דעת הרמב"ם וכבר ביארתי טעמו לעיל בפ"ד דפאה הלכה ד' ד"ה ישראל ועכו"ם שהיו שותפין בקמה בהא דלא פסק כרבא דהתם כ"א בבכורה ולא באינך דחשיב שם ע"ש ותמצא דבכל הדינים דפסק שותפות הנכרי חייבת מדאורייתא הוא כדמשמע מהסוגיא דהתם ומהך אב"א בדין תרומה וא"כ לכאורה יש לשאול מ"ט כתב כאן על הא דפסק שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ובמעשרות ומפרש כיצד וכו' ונקט גוונא דלא מיחייב אלא מדבריהם אבל הא ל"ק כלל דהא קאמר אע"פ שמרחן העכו"ם וכו' וזה בא להשמיענו דאף שמרחן העכו"ם מ"מ חיובא מדרבנן מיהת איכא דדמיא להאי דינא שזכר לעיל וכמו שנתבאר למעלה ואיו ה"נ דאם מרחן ישראל מדאורייתא חיובי מחייב מכיון שאין ברירה ודמיא להאי דינא שכתב לעיל בהלכה י"א דפירות העכו"ם שלקחן ישראל אפי' אחר שנתלשו אלא שלא נגמרה מלאכתן למעשרות וגמרן הישראל דחייבין מן התורה וה"נ כן דמטעמא דאין ברירה הוי כמכר כמו שבארנו למעלה וא"כ שותפות הנכרי מן התורה חייבת ובהא דמחלק בין א"י לסוריא פשוט הוא דהואיל דקי"ל כר' הושעיא דפ' אין משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה כדפסק הוא ז"ל שם בהל' תרומות ובכמה דוכתי ודאי יש חילוק בין סוריא ובין א"י בהאי דינא וסוגיא דגיטין דמשני בסוריא לתרץ הקושיא על רבה דאמר אין קנין לעכו"ם ומשמע דמיהת לרבי אין ברירה אף בסוריא התם אליבא דרבה הוא דמשני ואיהו ס"ל כרב יוסף בפ' בכל מערבין (דף לז) דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן בדין ברירה ע"ש ותמצא דרבה ורב יוסף לא פליגי בהאי סברא כ"א בטעמא אחרינא בהאי שנויי דהתם וכן הא דלא משני בגיטין דמיירי בשמירח העכו"ם ואפי' בא"י וכדקדוק הר"י קורקוס שהביא הכ"מ ע"ש שתירץ בדוחק אבל מעיקרא לק"מ דהא בשמירת העכו"ם גופא איכא פלוגתא כדאמרינן במנחות (דף ס"ז) דתנאי היא אי מירוח העכו"ם פוטר או לא ובפ"ד דפאה מבואר יותר ופליגי התם אם יש קנין פירות לעכו"ם או לא וע"ש והלכך לא בעי הש"ס לשנויי הכי ומוקי לה בסוריא דלכ"ע יש קנין לעכו"ם בסוריא ואין להאריך יותר כ"א במה שרמזתי וציינתי תמצא הכל מבואר בס"ד: