מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ד:א:ו
Mareh HaPanim on Yerushalmi Demai 4:1:6 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Demai 4:1:6) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי · free full Hebrew text
Open in the reader →יום טוב הסמוך לשבת כו'. כן פסק הרמב"ם בפי"ב ממעשר כדמסיק הכא דלכ"ע לא נראה לעשר בינתים וכפשטא דהתוספתא דהאי פתרא דר' יונה דחייה בעלמא היא וכן ר' יוסה דחי להאי סייעתא דר' מנא לדר' יונה כדפרישית בל' הב' בפנים. וכן נראה דהגי' היא לקמן א"ר יוסה תמן בההוא דשאל על נפשיה וכו' דאילו לגי' הספר אמר רבי יונה אם כן הוא בעצמו דחה לסייעתיה והיה צ"ל דהכי קאמר אי מהכא לא תסייע לי. תני תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת וכו'. כדברי התוספתא שהבאתי בפנים כך העתיק הרא"ש בשם האי תלמודא לדברי חכמים דס"ל דבכל מקום מדמעת וכך הובא בדפוסים חדשים בהגה בפי' הר"ש ולפ"ז ניחא מ"ש הרמב"ם בדין זה שם בהלכה ד' בין למקומה בין למקום אחר וכו' דפסק כחכמים דהתוספתא ולא כמה שציין הכ"מ שם בזה כר"ש והתי"ט הניח בצ"ע למה פסק כר"ש ועוד דדברי ר"ש בכל מקום אינה מדמעת הוא דס"ל וכך הוא בתוספתא ומזה נתברר לנו דתרומת מעשר של דמאי דין דימוע יש לה כמו בשל ודאי וכסתמא דמתני' דריש פ"ב דערלה וכגי' האי ש"ס התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה וכו' ואע"ג דמוקי הש"ס התם להמתני' כר"מ דמחמיר בדבריהם וכעין אוקימתא דשמואל בש"ס דילן בפ' הזהב לענין חומש מ"מ הכריע הרמב"ם להלכה דשל דמאי נוהג בה חומש וכן דין דמוע. וטעמיה בחומש שלא יזלזלו בה כמ"ש בפ"י מהל' תרומות בהלכה ד' וזה נלמד ממסקנא דהאי ש"ס לעיל בפ"ק בהלכה א' ר' זעירא בשם רבנן בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גדירה וכו' ואף דמשמע מסוגיא דהש"ס דילן הנזכר דמוקי לה כר"מ וכחד מ"ד הכא לעיל שם תפס לעיקר אוקימתא דר' זעירא דלעיל משום דלדידיה מתני' דפ"ק ככ"ע אתיא ועוד דבענין אוקימתא דשמואל הקשו עליה שם דלאו שפיר הוא דמשני להמתני' ורבא דקאמר התם שפיר משני לה לתרץ אליבא דשמואל קאמר ועוד דלקושטא דמילתא לא איפסקא הלכתא כר"מ דמחייב חומש מדינא אלא מפני תקנת גדר הוא שינהגו בה קדושה וא"כ אוקימתא דהש"ס דילן דאוקי לההיא מתני' כר"מ ולאו דהלכתא היא היינו מדינא ומסקנת הש"ס דלעיל דהכא היינו מפני התקנה כדקאמר בדין היה שלא יפריש חומש וכו' והשתא לא פליגי כלל לדינא וכך הם דברי הרמב"ם בענין החומש דתרומת מעשר של דמאי בפ' הנזכר וכבר בארתי זה לעיל שם ד"ה תמן ר"מ עיי"ש. ובדין דימוע דתרומת מעשר של דמאי פשוט הוא דתפס להלכה דיש לו דימוע כהחכמים דהתוספתא שהבאתי וסוגית הש"ס דריש פ"ב דערלה דמוקי להמתני' כר"מ אזלא כר"ש דהתוספתא דס"ל אינה מדמעת לעולם ולפיכך הוכרחו התם לאוקמי להמתני' דערלה כר"מ דמחמיר בדבריהם אבל באמת האי מתני' כהלכתא היא וכחכמים כנזכר ועיין עוד לקמן ריש פ"ב דערלה שם תמצא טעם כעיקר בדין הזה וכ"כ עוד הרמב"ם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי יש לה דימוע בסוף הל' תרומות שכתב שם דין תרומה וחלה ותרומת מעשר והבכורים לענין אכילה ודמוע אחד הוא וכו' ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ק שם דמבואר הוא דלא כהתי"ט בפ' הזהב שרצה לומר דהרמב"ם השמיט לתרומת מעשר של דמאי בט"ו ממ"א בהל' י"ג וכ"כ ברפ"ב דערלה דלאו מילתא היא שהרי בפירוש כתב בסוף הל' תרומות דיש לו דין דימוע אלא דבהלכות מ"א לא כתב אלא דרך כלל ואלו הן השעורין שנתנו חכמים וכו' וכהאי ברייתא השנויה בנדרים (דף נח) כמו שביאר שם לעיל ולקמן ובמקומו ביאר דרך פרט ודין של דמאי והרי לפניך ביאורי הדברים וטעמם בדין תרומת מעשר של דמאי ועוד יתבאר לקמן במה שיש חילוק בין תרומת מעשר של דמאי ושל ודאי בענין ביטול לדעת הרמב"ם. ונבא אל הביאור בעיקרא דדינא דאיירי הכא במתני' בתרומת מעשר של דמאי ובביאור דברי הרמב"ם בדין זה ובפי' השגת הראב"ד ובמאי דפליגי. ואומר אני דאחר שנתבאר לפניך הסוגיא דהכא עד סוף הלכה כמפורש בפנים תראה דמילתיה דר' אבין דקאמר לא דמיא ההיא שאילתא וכו' קאי לתרץ הא דפריך על ר' אחא דקאמר אין הלכה כר"ש שזורי וזה א"צ לפנים וממילא אזדי להו כל הדוחקים שרצה הכ"מ שם לפרש לפי דעת הרמב"ם שמעולם לא עלתה על דעתו לפרש כן ומבלתי צורך להאריך בזה אלא דפשוט הוא דכל זה הוא אליבא דמ"ד דלאו הילכתא כר"ש שזורי ומפרש הטעם דמ"ש ברישא שהאמינוהו וכו' וכמבואר. והרמב"ם פסק כתני בר קפרא וכר' חנינא דהכא וכסוגית הש"ס דילן במנחות ובכמה מקומות שציינתי בריש פרקין דפסקו הלכה כר"ש שזורי דאימת דימוע עליו ואומר האמת וביאור דברי הרמב"ם בזה כך הם. מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש וכו' שזה צריך שנדע שהפריש תרומת מעשר דאל"ה אינו נאמן לומר שהפריש דאין אימת טבל של תרומת מעשר על ע"ה. וזה ידוע הוא ורש"י ז"ל ביאר זה בנדרים (דף פד ע"א) דאע"ג דתרומת מעשר במיתה כמו תרומה גדולה מ"מ נחשדו ע"ה עליה דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהקישא דתרומה גדולה והואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה משו"ה לא ציית ע"ה להקישא ולא מפריש תרומת מעשר. וראינוהו שחזרה ונפלה וכו' והיינו לפחות ממאה שמדמעת בין למקומה בין שלא למקומה וכחכמים דלעיל וחזר ואמר הפרשתיה היינו שעירב והוסיף בידים עד שיהיה שם כדי להעלותה בא' ומאה וזה מבואר הוא לשיטתו ז"ל דפסק בפט"ו מה' מ"א בהלכה כ"ו דבאיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה ואפי' בדבר שיש לו עיקר מן התורה ודלא כדעת התוס' ברפ"ק דביצה (דף ד) שרוצים לחלק כן וזה מבואר מדבריו שאחר זה עיי"ש ובהדיא כתב בפ"ב מהלכות כלאים גבי סאה שיש בה רובע ממין אחר דימעט מהרובע או מוסיף על הסאה שאין האיסור אלא מדבריהם מפני מראית עין כמה דאמרינן הכא לקמן בפ"ב דכלאים בהלכה א' ומשם הוא דלמד דאפי' בדבר שיש לו עיקר מן התורה כמו כלאים ואיתיה לאיסורא בעיניה אפ"ה מבטלין לכתחילה בדרבנן ועיין לקמן שם ד"ה כל האסורין והשתא לא צריכין לדוחק הכ"מ גם בזה שכתב שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק"א אלא במתכוין מותר לעשות כן בדמאי לדעת הרמב"ם וזהו החילוק שרמזתי לעיל בין דמאי לודאי דאף שיש לדמאי דין דימוע כמו בשל ודאי היינו כל זמן שלא הוסיף על הדמוע או שאין לו להוסיף דין דמוע יש לו בכל אבל בשיש לו להוסיף פשוט הוא לדעתו דאחר שהופרשה התרומה של דמאי ונפלה למקום שמדמעת דיש לה תיקון להוסיף עד שתוכל לעלות בק"א ולישני' דייק הכי וחזר ואמר הפרשתיה וכלו' שאמרו לי להוסיף במתכוין והוספתי והפרשתיה נאמן לפי שאימת דימוע עליו דכל זמן שלא תיקנה דמוע ממש הוא ובזה מסולקת תלונת הראב"ד עליו אלא לפי שדעת הראב"ד אינו כן בעיקר הדין דביטול לכתחילה ודעתו כדעת הרשב"א שהביא הטור י"ד סי' צט שאפי' באיסור דרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה או כדעת התוס' הנזכר דבדבר שיש לו עיקר מדאורייתא וכמו דמאי וכיוצא בו אין מבטלין לכתחילה לפיכך עלתה על דעתו שדברי הרמב"ם הן בשנפלה למאה ולפיכך השיג וכתב מה שכתב אבל באמת כוונת דברי הרמב"ם הוא כמו שנתבאר ודי בזה לענין ביאור הדין כאן במקומו: