מראה הפנים על תלמוד ירושלמי דמאי ד:א:ד

חשיכה מוצאי שבת מעשר מזה על זה וכו'. לפי הגי' אשר לפנינו א"כ להאי מ"ד משום אימת שבת א"צ לעשר על מה שאכל בשבת דלא משני מידי אליביה דהאי מ"ד. והרמב"ם שכתב הטעם מפני אימת שבת עליו ופסק שצריך לעשר גם על מה שאכל בשבת כמה שציינתי בריש פרקין צ"ל דגי' אחרת היה לו ואיפכא מ"ד מפני שאימת שבת עליו ניחא ומ"ד מפני כבוד שבת למה לי מעשר מזה על זה ויש פנים לכאן ולכאן דלפי גי' הספר יותר מסתברא הוא דלמ"ד מפני שאימת שבת עליו שא"צ לעשר על מה שאכל בשבת דהא אינו משקר וא"כ דבר מתוקן הוא שאכל אלא דלא רצו חכמים להקל ולסמוך עליו גם מה שיאכל אחר שבת כדקאמר לעיל ויש לומר נמי איפכא דלמ"ד משום כבוד שבת א"כ כשהתירו לגמרי התירו דלא חששו על הספק אצל כבוד שבת וא"צ לעשר אח"כ על מה שאכל בשבת ולמ"ד מפני שאימת שבת עליו ולא הקילו אלא לצורך השבת אבל אח"כ לא סמכו על כך מפני שיש שאין אימת שבת עליו כדלעיל וא"כ גם על מה שאכל בשבת צריך לעשר מפני חשש זה דשמא לזה המוכר אין אימת שבת עליו ויש ראיה לסברא זו מהאי דתנינן פ"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות וכו' ואם אבדו חושש הוא לכל מה שתיקן והפריש וכחכמים לפי מסקנת הש"ס דהכא ודהתם. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' תרומות ובפ"ז מהל' מעשר ובדין הזה לא הצריך לתקן על מה שאכל כדכתב כאן והטעם לזה כבר בארתי בחבורי על סדר נשים וכתבתי שם שהוא נלמד מהש"ס הזה דמחלק שם בין דבר שלא הובררה מעולם התרומה והמעשר כמו הלוקח יין מן הכותים וכו' למאן דחייש שמא תבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ובין דבר דהחשש הוא שמא אח"כ נתקלקלו וכדינא דהתם שאבדו אח"כ הפירות שהניח להפריש מהן ולפ"ז דינא דהכא ג"כ לא הוברר מעולם שהרי בתחילה בחזקת דמאי הוא ובספק שלא הופרש עליו מעולם והלכך לא התירו אלא לאכול בשבת ואח"כ צריך לעשר גם על מה שאכל כשבת משא"כ בהמניח פירות וכו' דא"צ לתקן מה שאכל כ"א למה שהפריש עליהן ועודן בעין וזהו שלא כדקדוק התי"ט שרצה שם להשוות דעת הרמב"ם עם דעת רש"י לפי דקדוקו בדברי רש"י ואם לא אכלן וכו' ורצה שם לומר דלהרמב"ם למאי דפסק כחכמים חששא מעלייתא היא ואף אם אכלן צריך להפריש עליהן ע"ש ואין כן דעת הרמב"ם אלא דסתימת דבריו איפכא הן נראין דבדין המניח פירות לא כתב אלא לכל מה שתיקן לכל מה שהפריש ולא על מה שאכל כדכתב כאן וסברא זו נלמדת מהש"ס דהכא בגיטין שם וכדאמרן: