מראה הפנים על תלמוד ירושלמי חלה ג:ד:ו
Mareh HaPanim on Yerushalmi Challah 3:4:6 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Challah 3:4:6) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי חלה · free full Hebrew text
Open in the reader →שני גוים שעשו שני קבין וכו'. במאי דפירשתי בפני' לטעם חלוקי דינים שנאמרו בזה תמצא מבואר כל דברי הרמב"ם בדיני' הללו כמ"ש בפ"ז מהל' בכורים מהל"ח עד סוף הל"י וא"צ לשבש הגי' בשום אופן אלא כמה שהיא לפנינו הכל ובמילתא בטעמא וממילא מתיישב כל מה שטען הראב"ד בהשגתו שם ופשיטא במה שהיה בדעתו לדחות דברי הש"ס בדין שהוזכר שם בהל' ט' דכבר מתורץ הוא בדברינו דמה שהקשה ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן זה פשוט הוא דלא דמי דהתם לא היה שעת חובה על העיסה מעולם אבל הכא בשעה שעשאוה בשותפות היתה על העיסה שעת חובה דעיסת השותפין חייבת בחלה ומכיון שחלקוה נפטרה וכיון שנפטרה נפטרה ולא מהני השלמה של כל א' וא' על חלקו וזהו כוונת דברי הרמב"ם בדין זה שכתב הרי זה פטורה שכבר היתה לה שעת חובה ור"ל בעת שעשאוה והיה בה כשיעור בשותפות שניהם ומה שסיים וכתב והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק. ר"ל בזה ליתן טעם אגב דלמה לא הפרישו מאז החלה מאחר שחל עליה חובת חלה הלכך מסיים ואומר שמכל מקום הן השותפין היו פטורין מלהפריש מפני שבתחילה עשאיה לחלק ואין זה נתינת טעם למה דלא מהני כאן השלמה שלאח"כ אלא כדי ליתן טעם על שלא הפרישו החלה מקודם שחלקוה ועיקר הטעם דלא מהני כאן השלמה שלאח"כ אינו אלא משום שהיתה להעיסה שעת חובה בתחילה ושוב נפטרה כשחלקוה וכיון שנפטרה נפטרה ולא מהני בה השלמה של כל א' וא' דכבר נדחה חלק של כל א' וא' מחיוב חלה. ובמה שהקשה הראב"ד בקושיא הב' שכתב ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות וכ' הכ"מ בזה ואין זה ענין אצל דיחוי המצות במח"כ אומר אני דאף דהראב"ד דחה לדברי הש"ס בגילא דחיטתא מ"מ אנן לא משוינן ליה להראב"ד טועה דודאי יש ויש ענין זה לענין דיחוי המצות וכדי להתלמד במקום אחר אבאר לך תוכן דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד בענין אין דיחוי אצל המצות במה שמחולקין הן בפי' סוגיא אחת. הא דנקטינן אין דיחוי אצל המצות נלמד מהא דרב פפא בפ' כיסוי הדם דף פ"ז בהא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכפות כסהו הרוח חייב לכסות וא"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות ופריך כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל המצות. והא דרב פפא מייתי ליה בפ' לולב הגזול דף ל"ג גבי בעייא דר' ירמיה בהדס שנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ובעי מעיקרא למיפשט מהא דרב פפא ודחי לה משום דלר' ירמיה הא דרב פפא גופיה מספקא ליה אי מפשט פשיטא ליה דאין דיחוי ל"ש לקולא ול"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו ושמעינן מיהת דלחומרא אמרינן אין דיחוי אצל מצות דלא קאי בתיקו אלא אי אמרינן נמי לקולא וא"כ הכא בדין חלה דלחומרא דעת הראב"ד דאין ראוי לסמוך על הירושלמי בזה דהרי אין דיחוי למצות היכא דלחומרא מיהו בעיקר סברת הראב"ד במאי דשמעינן מענין הסוגיא דסוכה יש לדקדק עליו דהא התם דיחוי מעיקרא הוא דהוי דעלתה בו תמרה בי"ט א"כ בתחילת י"ט לא הוי חזי וכדכתבו התוס' שם וא"כ נהי דשפיר שמעינן דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אצל המצות לחומרא וכדמדמי לה התם לההיא דכיסוי הדם דהתם נמי דיחוי מעיקרא הויא שהרי מיד כיסהו הרוח והלכך כי חזר ונתגלה לא נדחה ממצות כיסוי אבל נראה ונדחה אם חוזר ונראה אצל המצות לא שמעינן מידי מהתם ואדרבה מסוגיא דהתם דלקמן איפכא שמעינן לה דגריס על הא דתנינן או שהיו ענביו מרובות וכו' ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דיחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי אלא לאו דאשחור בי"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה לא לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט ומשמע דה"ק לא תפשוט משום דלקושטא דמילתא לא אמרינן דנראה ונדחה חוזר ונראה אפי' אצל המצות ומזה הוה קשיא להראב"ד דמשיג כאן מדין אין דיחוי אצל מצות ולא איפשט לן להא אלא גבי דיחוי מעיקרא וצ"ל לדעת הראב"ד דמפרש דה"ק נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מינה דאיכא למימר דאין חוזר ונראה ואכתי בספיקא דאבעיא דלעיל קאי דאפשר היכא דהוי לחומרא אמרינן דחוזר ונראה זהו פי' הראב"ד בהסוגיא דהתם אבל הרמב"ם לא היה מפרש כן אלא דהש"ס פריך בלשון בתמיה ואי דאשחור בי"ט א"כ וכי ש"מ דנראה ונדחה חוזר ונראה בתמיה והא מסתברא דלאו הכי הוא אלא כיון דאידחי אידחי ואפי' לגבי מצוה ומהדר ליה דאין ה"נ דדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי אצל המצות הוא דתפשוט מינה אבל נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט משום דבכה"ג אמרינן בכל מקום דמכיון דאידחי אידחי ואפי' לגבי המצות. זהו פירושו של הרמב"ם בהסוגיא וכך נראה מפרש"י ז"ל שפי' להא דשמעת מינה בתמיה וכו' ע"ש. ובזה מבואר לן דעת הראב"ד במה שהשיג בענין קושיא הב' ונתיישב על נכון דעת הרמב"ם לפי פירושו בהסוגיא דסוכה ומסייע ליה לפירושו סוגיא דהאי ש"ס דש"מ דאפי' אצל המצות כל שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה דכיון דאדחי אדחי. דוק ותשכח דבכל דין דיחוי לא פסק הרמב"ם דאין דיחוי דמצוה אלא היכא דהוי דיחוי מעיקרא כמו בכיסוי הדם דמוכרח הוא דזה הוי דיחוי מעיקרא דמיירי שכסהו הרוח מיד דהא מדמי לה לנקטה הדס מעי"ט ועלתה התמרה בי"ט ואף דבעיקר הדין דנקטם לא כתב הרמב"ם כלום בענין הבעיא דר' ירמיה ומשוה דלשיט' דפסק גבי נקטם כר' טרפון ולא כסתמא דמתני' ובעי' דר' ירמיה אליבא תנא דמתני' הוא מ"מ למדנו מהסוגיא דהש"ס דכסהו הרוח דחוי מעיקרא הוא דהויא וזה פשוט ומבואר ולדעת הראב"ד אפשר לומר דהוא ז"ל מפרש להא דכסהו הרוח דמיירי אף לאחר שהיה הדם ראוי לכסותו בעי למיפשט מדרב פפא דאם התם לא הוי דיחוי מכ"ש בההיא דר' ירמיה ודחי לה דילמא לחומרא דוקא הוא דלא הוי דיחוי וא"כ ההיא סוגיא דלקמן שם דקאמר נראה ונדחה לא תפשוט מינה אלא דסלקא בתיקו כהאי דלעיל אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא ההיא דכסהו הרוח משמע מיד והשתא מתפרשא הסוגיא כדלעיל וכן בהאי דפסק בפ"ז דסוכה בענין המיעוט ענבי הדם פשוט הוא דאשתור מעיו"ט הוא דאיירי כמסקנת הסוגיא דהתם בזה לפי פירושו דלעיל באופן דזה ברור הוא לנו דדעת הרמב"ם דהא דאמרינן אין דיחוי אצל המצות דוקא בדיחוי דמעיקרא הוא דאיתמר דלא הוי דיחוי אבל היכא דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה אפי' אצל המצות. ושארי דינים שלמד מכאן בענין זה כבר הכל מבואר בפנים ואין אנו צריכין להאריך ולכפול בדברים: