מרחשת חלק א רמז

ומכש"כ שאינו נכנס לרשות כלל והוי כאלו אינו בחצירו של זה כלל, והבן זה: טז) אולם דעת הראב"ד היא כמ"ש לעיל דדברי תימה הן וכמו שביאר המ"מ דעתו דזוטו ש"י אינו צריך ליאוש רק רחמנא אפקריה דאף קודם יאוש רחמנא אפקריה ואין צריך כלל ליאוש בעלים בזה, וא"כ אין ראיה מהא דחזינן דהמוצא בזוטו ש"י דהוי של מוצאו אף אם מנאה קודם יאוש דאבוד ממנו ומכ"א מוציא מרשות, דהתם שאני דמיד בנפילתו נעשה הפקר וכמו שכ' השטמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א שהבאתי לעיל וא"כ כשמגביה המוצא הוא מגביה דבר הפקר, ואין ראיה מכאן דזוטו ש"י מפקיע מרשות בעלים אף בעודן ברשותן, דהא דהוי של המוצא היינו משום שנעשה הפקר קודם שבא לרשותו אבל אם הוי באמת ברשותו באבוד ממנו ומכ"א אינו יוצא מרשותו ושפיר יזכה לו חצירו, וע"כ שפיר השיג עליו בזה: מעתה לפ"מ שהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם דאבודה ממנו ומכ"א חשוב כאלו אינו ברשותו כלל ולא נכנס לחצירו, א"כ שפיר כתבנו דאין האשה מתגרשת בגט כזה שאבוד ממנה ומכ"א כיון דהוי כאלו לא נכנס בחצירה כלל, ודו"ק בכ"ז: ולפ"ד יהי' ג"כ מוכח מה שכתבנו לעיל דבאבודה ממנו ומכ"א מהני יאוש גם בקרקע, אף לפ"מ שכתב הנה"מ בסי' שס"ג דמה"ט לא הוי יאוש בקרקע משום דהוי יאוש ברשות משום דהקרקע לעולם ברשותו עומדת דלפ"מ שכתבנו מדברי הרמב"ם דדבר האבוד ממנו ומכ"א חשוב כאלו אינו ברשותו ויאוש כזה מפקיע אף בהיותו ברשותו א"כ שפיר מהני יאוש בקרקע אף היכא דהוי יאוש מכח אבוד ממנו ומכל אדם: יז) והקצה"ח בסי' הנ"ל הקשה לפמש"כ הרמב"ן דאבדה שנטלה ע"מ שלא להשיבה נקנה היא ביאוש כיון דלאו באיסורא אתי לידיה וידו כיד הבעלים נמי לא הוי כיון שנטלה ע"מ שלא להשיבה, א"כ הא דאמרו בדבר שיש בו סימן כו"ע ל"פ דלא הוי יאוש אע"פ שמיאש לבסוף, אם נטלן ע"מ לגוזלה ולא להשיבה א"כ כי מיאש מיניה לבסוף נקנה ביאוש ואם נטלה ע"מ להשיבה א"כ אפילו נתיאש מאריה מיניה מקמא דתיתי לידיה נמי לא יקנה לה כיון שלא נתכוון לקנותה אלא להשיבה לבעלים, ויע"ש בקצה"ח שכתב דנהי דלא קני לה כשנטלה ע"מ להשיבה כיון שלא נתכוון לקנותה מ"מ מצי קני לה אח"כ כיון דכבר נתיאש מאריה מיניה, וידו כיד הבעלים נמי לא הוי משום דלא הוי שומר עוד כיון דלא נתחייב בהשבה, א"כ נהי דלא קני לה בשעת הגבהה משום שלא נתכוון לקנותה מצי קני לה אח"כ בעת שירצה ומשום מגביה מציאה לחבירו נמי לא הוי דלא מיירי שנתכוון להגביה לזכות לבעלים אלא שנטלה שלא יזכה בה הוא אלא להשיבה לבעלים לא בתורת זכיה, ובנה"מ השיג עליו דמה לי אם בתורת זכיה או בתורת השבה דמ"מ הגביה לבעלים ובעלים קני לה ויע"ש: אבל לענ"ד לפמש"כ דביאוש לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה אין צריך כלל לתי' הקצה"ח דאף אם נטלה ע"מ להשיבה לבעלים בין בתורת זכיה בין בתורת השבה, מ"מ לא שייך לומר שזכה לבעלים דגם קודם הוא של בעלים כל שלא זכה בה הוא, ואיך יזכה בשל בעלים לבעלים א"כ הגבהה זו לצורך בעלים לא מעלה ולא מורדת דכל קנין הוא הכנסה לרשות הקונה אבל כאן שגם מקודם היא של בעלים אינו מכניס בהגבהה זו לרשותו כלל, וע"כ כשירצה אח"כ המוצא אחר יאוש לזכות בה שפיר יזכה כיון דלא נעשה שומר עליה במגביה אחר יאוש דלא נתחייב בהשבה, וע"כ הוי עדיין כמונחת ע"ג קרקע, ויוכל לזכות אח"כ אם רוצה לזכות, וזה נכון מאד לענ"ד: יח) ואחר עיוני בזה מצאתי להאבני מלואים בסי' קל"ט שהביא בשם הרמב''ן בחידושיו לגיטין על הא דקדמה דליקה לגט שכתב וז"ל לא דמי לאויר שאין סל"נ דהתם איכא אויר אבל כאן אויר דליקה הוא והכי אמרינן בפ' השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי, וכ"ש היכא דמפסיק דליקה, וי"ל דאפי' לא מפסיק דליקה כגון שזרק לתוך אויר החצר והיתה דליקה בראש החצר השני אינו גט דמאבדו לדעת הא דמעיקרא לאבוד זרק עכ"ל הרמב"ן, ובכוונת התי' השני כתב הא"מ דהרמב"ן לשיטתו אזיל פ' כיצד הרגל בהא דאיבעי רבא דרסה וכו' אי בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט ליה מדרבה דאמר זרק כלי וכו' לרבה פשיטא ליה לרבא מיבעי ליה ופסק שם הרי"ף כרבה דבתר מעיקרא אזלינן והרמב"ן שם בס"פ המלחמות העלה דאף אם ניזל בתר בסוף פטור המשבר משום שאין לו דמים שהרי סופו להשבר אלא אי בתר מעיקרא אזלינן חייב הזורק ואי בתר בסוף שניהם פטורים הזורק פטור כיון דאזלינן בתר בסוף לאו מידי עביד והמשבר פטור דאין לו דמים והלכה כרבה וחייב הזורק יע"ש וא"כ הנ"מ כיון דסופו לדליקה אזלינן בתר התחלה תיכף כאלו נשרף מיד וכו' לכך להרמב"ן אפי' לא מיפסקא דליקה לא הוי גט כיון דסופו לישרף כשרוף דמי אבל לשיטת בעה"מ דהוי ספיקא וכו' הוי ספק מגורשת ואע"ג דאין לו דמים וכו' בגט לא בעינן דמים דמה"ט כתבו על אסורי הנאה כשר עכ"ל האב"מ, ונוראות נפלאתי על דבריו אלה דהמעיין ברמב"ן שם יראה כי כתב שם להיפך מקצה אל הקצה דהלא כה דבריו שם דפשיטא ליה לרבה דבתר בסוף אזלינן וע"כ הזורק פטור דלאו מידי עביד ורק המשבר ג"כ פטור דאין לו דמים יע"ש, וכן העתיק שיטתו בזה הקצה"ח גופיה בסי' שפ"ו סקי"ד אשר ציין לעיין שם, ואם זה כוונת הרמב"ן בחדושיו לגיטין הנה דבריו סותרים למה שהעלה במלחמות דשם מוכח בהדיא דס"ל דבתר בסוף אזלינן ואיך כתב כאן דבתר מעיקרא אזלינן, ולענ"ד דכוונת הרמב"ן היא כמש"כ מטעם דנעשה הפקר ואינו עוד שלו וע"כ אינו גט אלא דהרמב"ן אתי עלה מכח אבדה מדעת משום דמעיקרא לשרפה זרק ע"כ ה"ז איבדה מדעת והוי הפקר וכמש"כ הרא"ש ס"פ המניח להדיא כן דאם בעל הכלי זרק הוי אבדה מדעת והוי הפקר יע"ש, וזה כוונת הרמב"ן כאן משום דהוי הפקר ע"כ אינו גט, וזה ברור לענ"ד, וגם יש לכוון עוד בדבריו דכוונתו כפשוטו כמו שכתבתי משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם וזהו שכתב משום דמאבדו מדעת, ולאו דוקא מכח אבדה מדעת אתי עלה עכ"פ ברור דכוונתו משום דהוי הפקר ע"כ אינו גט אבל לא כמו שכתב האב"מ משום דבתר מעיקרא אזלינן דאדרבה דדעתו דבתר בסוף אזלינן: ובההיא ענינא דאיבעי ליה לרבא אי בתר מעיקרא או בתר בסוף אזלינן קשה לי מהא דמעילה (ז' א') אמ"ר אימא על העומד לאבוד ועל העומד לישרף וע"ש בתוס' דהיינו שזרק חתיכת בשר או אימורין בפי כלב או בפי כבשן ובשעת מחשבה עדיין לא הגיע בפי כלב או בפי כבשן יעו"ש, הנה מוכח מזה דפשיטא ליה לרבא דבתר בסוף אזלינן דאם בתר מעיקרא אזלינן אמאי מחשבינן הא כאבוד וכשרוף חשוב, וצע"ג: