מלמד התלמידים סא

קדשים. ושם הספר ראיה לדבריהם בקרא אותו שיר השירים ואלו הי' משמעות הספר כפשוטו היה גנאי גדול לשלמה בשם הספר ולא היה לו ענין אבל לפי המכוון הוא על החשק השלם כמו שנודע לכל מבין וקראו בשם הזה לפי שהשיר נאמר על מליצה צחה מחוברת במשל ושיר השירים נאמר על המשובח מכולם ואין ליחס זה רק להשגת ידיעת השם ואהבתו. ולפי שתכלית חשק בעלי חיים זה עם זה הוא נמצא כחושק עם חשוקתו המשיל החכם אהבת השם בחשק ההוא והאריך בדברי חשקם זה עם זה ובני קרח שהיו תלמידי חכמים ידועים המשילוה באהבת המלך עם המלכה ביום חתונתו וביום שמחת לבו וחברו המשל הזה כאלו עומד לפניהם משכיל משורר ואומר השיר הראוי להם בדרך שבחים ראויים ותוכחות מוסר הראויות גם כן לפי חבתם. ולפי זה הענין נקרא המזמור הזה שיר ידידות לפי דרכו למדנו דרך הנגון הראוי לפני החתן והכלה והוא השבח הראוי והמוסר והברכה לא זולת זה כי כן נמצא במזמור הזה ואמרו משכיל שיר ידידות לרמוז בו שהוא מדבר על המשכיל באמת. ולפי שדרך החשוקים לתת דודיהם בגנים על שושנים נאמר בו על שושנים והוא שאמר למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. וזה הפסוק הודיע בו שם המשורר ושם המזמור המורה על הענין המכוון בו כדרך שמות ספרי החכמים. ואחריו בא פסוק אחד לפתיחת המזמור כדרך פתיחת ספרי החכמים והוא אמרו רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר. וידוע שלשון רחישה מורה על ענין תנועה כאמרם רחושי מרחשן שפותיה. ואמרו רחש לבי דבר טוב הוא כאלו אמר הגיע והוציא שכלו דבר שלם ואין זה לגאוה מן המחבר אבל להעיר האיש השומע אותו או הקורא בדבריו שיתבונן וידע כי הוא מחובר על שלמות וכי הוא המבוקש מן האדם. ואחר זה בא להודיע על אי זה שלמות מן השלמויות מדבר ואמר שמדבר במעשים הראוים למלך

ואמרו מעשי כאלו אמר מעשה מין האדם שהוא מכללם. והמפרשים אמרו כי על המזמור אמר מעשי ואם כן הוא הוציאו בלשון שניות לרמוז בו על שני פנים. אחר זה בא לבאר באי זה מין מן הדבור ידבר ואמר שידבר בדרך חידה הנאמרת על שני פנים והוא אמרו לשוני עט סופר מהיר לפי שידוע שעט סופר מהיר הוא כלי שבו יוציא הלבלר הזריז לפועל כתיבה נאה ומסודרת בזמן מועט כן חכם חרשים דברו מועט וענינו רבים והוא דבר דבור על אפניו. ולפי שהדבר אחד מחלקי הכמות המתפרק כדרך המספר יאמר על הלבלר ועל החכם סופר לפי שהם מונים האותיות אחת אחת. והוא כולל ספר ספר וסיפור לפי שספר יאמר על כלל האותיות הנמצאות בכתב ההוא. וספר יאמר על מנין האותיות וחבורם בנקוד עד שתחבר מהם תיבה וימנו חלקיה כפי נקודה. וספור יאמר על חבור התיבות זו עם זו כי בחבורן יתכן הדבור. וכיוצא בו ממצוה או מאזהרה אבל בלא חבור