מלמד התלמידים לו

הדעת יצא להם מעיונם הנפסד שהוא עיון גופני כלה והוא נרמז באמרו פן יקללך ואשמת לא עיון שכלי אשר לא יכלה לעולם והוא שסמך לזה ואמר עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר רצה לומר שעין הסכל במציאות שיראה לעינים לא ללבב ולפיכך ילעג למעשה השם שהוא האב המוליד ויביט בעין הבזיון לזקנת האם שהיא ליאות ההרכבה המועתק אצל הערלים לידת האם ואם נקח ליקהת אם כמו יקהת ורצה בו למשמעה אל האב שהיא מקבלת ושומעת אל אצל כל אשר יצוה לפי קבולה צורה אחר צורה וזה שלא ישיג העיון ההוא לפי שלא יבין המציאות באשר הוא כלו טוב ולפיכך סוף הענין ההוא שיקרוה עורבי נחל והוא שיכהו עיניו ותזלנה דמעה והוא משל כדרך ושבו העבים אחר הגשם ואמרו בני נשר רוצה בו כי בסוף עפעפיו נושרות על העינים והוא נאמר בדרך השתוף או בדרך המשל לפי שקלות העופפות מיוחסת לנשרים וזאת היא קללת העבד למלשין המקלל את האב ולא ידע כי המציאות כלו טוב אחר שהוא מתמיד

וכבר העידה על זה אמרת י"י הצרופה באמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ואמר בפרט את בנות האדם כי טובות הנה שהן הוויות העולם השפל הזה וצורותם הם בני האלהים במציאות כמו שנזכר ולפי שמציאת הצורות שהם הגבורים הנקשרים בעולמות הוא דבר נסתר מבני אדם לבד היחידים שהתאמת אצלם זה סמיך לזה ואמר בחכמתו שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים הוציא עצמו הנה במקום המין והמכוון בספור המספר שהוא דרך גבר בעלמה והוסיף עוד לבאר כי החומר הזה הוא כאשה המנאפת שתמיר איש באיש לעולם. וכבר באר זה הרב המורה באמרו כי החכם רמז החומר באשת איש זונה בפסוק והנה אשה לקראתו והנמשך אליו בפרשה ההיא ומשם תבין. ובפרשה זאת רמז על מה שאמרה התורה ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ובפרשה הקודמת רמז על ובנות יולדו להם. ואחר כן באר עליהם ואמר כי כל הרעות הבאות בעולם אשר אנחנו מלינים ועליהם רגזנו עצבוננו וליאותנו הן מצד החומר ולא מצד הצורה והוא שאמר תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת והמספר הזה בא דרך צחות לפי המספר הראשון והמכוון בכל כי כל הרוגז והלאות הוא לפי ממשלת החומר שהוא העבד והמשל פשוט באמרו תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם שהוא מדבר על היצר ואמרו שנואה כי תבעל הוא הענין בעצמו כי הרגז הוא לפי שהמכוונת שהיא האהובה לא תקבל צורתה כראוי וכמוהו ושפחה כי תירש גברתה כי כבר קדם לנו ששתי הבנות הן כשפחה וגברתה והפרשה הזאת רמז על מה שכתוב בתורה ויאמר י"י לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אחר זה בא לרמוז על מה שבא בתורה והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא שלא יתיאש האדם לפחיתות חמרו מהכין בקיץ לחמו כדי לשום בסלע ביתו