מלבי"ם על ויקרא, צו קכה

והבשר אשר יגע בכל טמא: ה"א הבשר מוסב על הנזכר למעלה - בשר זבח שלמים; אם נטמא לא יאכל. והנה הטומאה תחול גם על ידי משא ואהל ומדוע אמר "אשר יגע" ולא אמר "אשר יטמא"? פירשוהו חז"ל מפני שיש לדון מקל וחומר. שאם נשא טמא בשר קדש – אף שלא נגע בו – יטמאהו מכל שכן מאפר פרה. שאינו נטמא על ידי מגע טבול יום [ כמו שלמד בספרי חקת (סימן קכד) מן "ואסף איש טהור" ] ובכל זה הטמא מטמאו במשא [ כדתנין במסכת פרה (? ?) ]. כל שכן בשר קדש שנטמא על ידי טבול יום [ כמ"ש במשנה ב' "בכל טמא" - ואפילו במחוסר כפורים ] - כל שכן שהטמא יטמאו במשא. לכן אמר רק "אשר יגע".