מלבי"ם באור המילות על תהילים קיט

תורה, מצות, עדות, פקודים, חוקים, משפטים. תורה היא כלל תורת ה' שבאו בה למודים באמונות ודעות ובמדות ובכל הנהגת האדם, ומצות הם מצות התורה בכלל, וחקים הם מצות שאין להם טעם ומשפטים הם בין אדם לחברו ויש להם טעם, ועדות הם הספורים הבאים להעיד על גדולתו של יוצר בראשית והנהגתו והפקודים הם מצות שמופקד בם לזכר ענינים פרטים:

פעלו. פעל הוא העסק, וזה הבדלו מן מעשה (כנ"ל כ"ח ד'):

אחלי. תפלה ובקשה, כמו חל נא את פני ה' והא' נוספת:

ישר לבב. שלא נמצא שום עקום בלב, וגדרו התבאר בפי' משלי:

עד מאד. דבוק עם חקיך אשמור:

ארחו. ההבדל בין דרך, ארח, עי' למעלה (כ"ה ד'):

תשגני. ההבדל בין שגה ובין שגג בס' התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג):

בשפתי. ההבדל בין ספור להגדה למעלה (י"ט ב'):

(יד-טו) בדרך, ארחתיך. למעלה (כ"ה ד'):

גמול. כנ"ל (קט"ז ז'):

גרסה. הוא ציוי ובקשה, והוא מענין גרש כרמל, שקולף הקליפה החיצונית:

השוגים. בעיון, כנ"ל יו"ד, והגערה שבאה בלא ב' אחריה היא ענין השחתה:

בי נדברו. דבור שאחריו ב' הוא לגנאי תמיד, והנפעל מורה שמדברים בתמידות:

נפשי. הנפש הרוחניית, וחייני החיים הרוחנים כמו שבס' זה בא לרוב מלת נפש על הרוחניית:

דלפה. כמו דלף טורד הורדת הדמעות:

שויתי. כבר בארתי (בסי' י"ז) ששיוי הבא על השימה מורה ג"כ ערך הדברים זה נגד זה, וי"ל מענין השואה שראיתי שהם שוים תמיד, ואם יבואו היסורים הם לטובה עת היסורין ועת השלוה שוים שכולם לטובה:

דרך. הוא של רבים, ונתיב הוא של היחיד כמ"ש בכ"מ ותרחיב מוסב על הדרך שבא בלשון נקבה לרוב:

עקב. י"מ אצרנה עד סוף ימי חיי, שהעקב מורה על הסוף:

ואצרה, ואשמרנה. הנוצר הוא יותר מן השומר בכ"מ:

העבר עיני מראות שוא. וכן אמר בזה למעלה ק"א לא אשית לנגד עיני דבר בליעל:

בצדקתך. עי' ישעיה נ"ט:

ואל תצל. הסרה כמו ויצל אלהים את מקנה אביכן:

יחלתני. בא אל המקוה אל דבר המובטח, שאתה הבטחתני ע"י נתן הנביא (ע"ל ק"ל ה') והוא יוצא לשלישי שנתת לי תוחלת:

הליצוני. התלוצצו בי:

חשתי ולא התמהמהתי. החש הוא הזריז בדבר עצמו ולא התמהמהתי בזמן, שעשיתי תכף וגם בזריזות, (עמ"ש ישעיה ח' א'):

עודני. מן יאכל עד, שלל וטרף:

(סו-סז) טרם. ר"ל למדני טוב טעם טרם שאענה שאני שוגג:

עשוני ויכוננוני. כמו הוא עשך ויכוננך, שגמר כל בנין גופו ואיבריו:

(פט-צ) לעולם, לדור ודור. לעולם מורה על זמן הנצחי הבלתי מתחלק, ולדור ודור מורה על הזמן המתחלק לשני דורות והשמים קיימים והדבור הראשון נצב שם לעולם. וצאצאי הארץ אין קיימים רק הבטחתו קיימת מדור ההוה לדור הבא אחריו:

למשפטיך עמדו. שעומדים לעשות משפטיך:

תכלה, קץ. קץ הוא סוף הדבר, ותכלה תכלית הדבר, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, שעושה קץ לחושך ומשיג התכלית שרצה להשיג דהיינו כסף וזהב:

שיחתי. השיחה הוא מה שידבר מבלי כונה ובהסח הדעת:

נר, ואור. הנר הוא הבזך שנותן בו שמן ופתילה, והאור הוא האור עצמו, ואור גדול מנר, כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור:

ואשעה. כמו ואשעה:

סלית. כמו סלה כל אבירי (איכה א׳:ט״ו):

סמר מפחדך. כמו תסמר שערת ראשי, ופחד הוא מעצב בלתי ידוע והירא הוא מעצב ידוע, ועז"א ממשפטיך יראתי כי משפטי ה' ידועים:

ערוב. מענין ערבות בעד עושק וכן ה' עשקה לי ערבני, וצייר הטוב כעצם מופשט מבקש ערבות:

פערתי. היא הפתיחה יותר מדאי, ואשאפה בא תמיד על שאיפת האויר או בהשאלה על כל דבר שישאף עליו כמו על האויר שהוא חיי רוחו:

צר ומצוק. עמ"ש ישעיה ח':

(קעא-קעב) שפתי, לשוני. הלשון הוא הדבור התבוניי והשפה היא חיצונית כמ"ש בכ"מ: