מהרי"א הלוי חלק א ד

סי' א' ב"ה יום ג' ט"ז מרחשון תרל"ח. לבוב ברכת שמים מעל לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם גן הדסים מוכתר בנימוסים כש"ת מוה' אפרים זלמן מרגליות האבד"ק בריולב והגליל יע"א

מכתב שאלתו הגיעני בדבר המקוה שנעשה בעירו שעשו בור עמוק מאוד כשיעור ב' מקואות זה על זה ובאמצע החפירה למעלה משיעור מקוה דלמטה מונחים שני נסרים שאין רחבים ויש ריוח בין נסר לנסר והנסרים הללו אינם קבועים ולא מחוברים בבנין הכותל רק מונחים שם כדי לעמוד עליהם ולטבול במקוה העליונה והמשכת המים למקוה הוא שנותנים כפור וגליד על הנסרים הללו שנעשו לעמוד עליהם ולטבול וע"י מיחם עם גחלים לוחשות נימס הכפור למים ויורדים המים בריוח שיש בין נסר לנסר למטה עד שנתמלא מקוה התחתונה לשיעור מקוה ואח"כ שופכין מים שאובין למקוה העליונה כי המקוה העליונה מחוברת למקוה התחתונה ע"י ריוח אשר בין הנסרים והכפור הזה מביאים בשקים שמביאים בהם קמח ומורידין הכפור מהשקים על הנסרים הללו. ומעכ"ת אסר לאנשי עירו לעשות כן וחכם אחד חלק עליו ולדעתו יאות לעשות מקוה באופן זה וביקש מע"כ ממני לחות דעתי כפי אשר יורוני מן השמים. והנה טעמו של מע"כ הוא מאחר דהנסרים אינם קבועים ומחוברים בבנין ולא נתבטלו לקרקע ותורת טומאה עליהן לטמא טומאת מדרס וגם כיון שנעשה להזיל מהם המים למקוה הוי הנסרים משמשים את אדם ולדעת הרשב"א הנסרים מקבלים טימאה מה"ת ולדעת רוב הפוסקים טמאים הם עכ"פ מדרבנן והוי הוויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה ואנן הווייתו ע"י טהרה בעינן ולכן הצריך מע"כ להניח הכפור על הרצפה התחתונה שהיא הקרקע ממקוה התחתונה אשר היא מלבנים ועפר ולפשר שם הכפור עד שיעור מקוה. זה תורף דבריו. ודברי תימה הן דלפי מה שהבין מע"כ דהנסרים הללו מקבלים טומאה א"כ לא הועיל כלום במה שנותנין הכפור על הרצפה התחתונה דמ"מ אסור לעמוד על הנסרים ולטבול משום גזירת מרחצאות כמבואר בסי' קצ"ח סעי' ל"א ואפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה לדעת המחבר שם ועי' בש"ך שם ס"ק מ"ד שהביא בשם הרבה פוסקים דהנסרי' העשויים לעמוד עליהם בשעת טבילה אינם מקבלים טומאה ועיקר הטעם בזה משום דאין תשמישן אלא עם הקרקע ומבואר בהרבה משניות במס' כלים דהיכא דאינם ראוים לתשמיש רק עם הקרקע טהור והתוס' יו"ט האריך בזה בכמה מקומות ואפי' לא נקבע בקרקע רק הניחו שמה הנסרים מ"מ מה שמעבירין המים עליהם חשוב כבנין וטהור לדעת מהר"מ פדוא שהביא הט"ז שמה בס"ק ל"א ומדברי הט"ז שם משמע דעיקר מה שחולק על הפוסקי' המטהרים הוא דוקא היכא שהי' ראוי לקבלת טומאה בתלוש משא"כ בנ"ד דקוד' שנתנו הנסרים במקוה לא היו מיוחדים למדרס ולא לשמש את האדם ואין עיקר תשמישן אלא עם הקרקע וטהור לכ"ע. ואם בכ"ז חושש מעכ"ת לדברי המהרח"ש בתשו' ח"ג סי' כ"א וסיעתו דיש על הנסרים חשש קבלת טומא' כיון שייחדן למדרס לעמוד עליהן בעת הטביל' ומש"ה אף קודם שנתנן למקוה מקבלין טומאה משום שייחדן למדרס ולא מהני מה שנתנן לקרקע הואיל והי' עליהן שם כלי בתלוש הא לשיטה זו גם אם יתן הכפור בקרקע המקוה התחתונה ג"כ אסור לעמוד ולטבול על הנסרים משום גזירת מרחצאות וכמ"ש. ולכן נלפע"ד שטוב יותר ליקח נסרים חדשים אשר נעשו מתחלה לכך ליתנן במקוה ולא ישב שום אדם בהיותם בחלוש ואח"כ יקבעם לעשות מהם קרקע המקוה העליונה ובזה יצאנו מידי כל החששות ואין כאן גזרת מרחצאות והנסרים טהורים לדברי הכל דלא גרע מסילון של מתכת דמקבל טומאה מה"ת ואפ"ה אם קבעו בקרקע טהור כמבואר בסי' ר"א סעי' מ"ח אם נעשה הסילון לצורך הקרקע כמ"ש בדג"מ שם ובשו"ת נ"ב מהד"ק בסי' צ"ג ובמהדו"ת סי' קל"ח ובכה"ג כשר לכל הדיעות וראוי לעשות כן למען טהרת ישראל. עוד עורר מעכ"ת על מה שמביאין הכפור בשקים המקבלין טומאה דהא בעינן הויית' ע"י טהרה ולכן הורה מע"כ להביא הכפור בסלים נקובים וכמ"ש בשו"ת ח"ס סי' ר' וסי' רי"ג ובמחכ"ת דברי שגגה הם. דאם נחוש בזה להוייתו ע"י טהרה אף אם מביאין בסלים נקובין לא פעלנו כלום דהא האדם המביא הסלים מקבל טומאה ועי' בט"ז סי' ר"א ס"ק ע"ג שהקשה אהא דתנן סוף פ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה הי' מביא ומוליך המים כיון שעבר עליו הגל טהורה והקשה הט"ז הא בעינן הוייתו ע"י טהרה ע"ש וא"כ מבואר דגם אם האדם עושה הפעולה מיקרי הוייתו ע"י טומאה. וא ידעתי איך אישתמיטתי' למע"כ דברי הטור והמחבר סי' ר"א סעי' ל' שאם עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביא בכלי ועשה מהן מקוה כשר ע"ש דמבואר להדיא דמותר להביא הכפור בכלי ודלא כמ"ש מעכ"ת. ומ"ש בשם שו"ת חתם סופר. אין ענינו לכאן דהח"ס חשש שמא בעת שמביא הכפור בהכו ימס קצת מהכפור בהכלי והיו למים ושמא יתקבץ שם שיעור ג' לוגין ויפסול אח הכפור שנפשר בהמקוה מחמת ג' לוגין שאובין שפוסל את המקוה ולכן הצריך שיהיו סלים נקובים כדי שיזומו מימיו בחוץ קודם שיתן השלג למקוה ע"ש שכתב כן להדיא. ודבריו צ"ל דמה שהתירו הטור והמחבר להביא השלג והכפור בכלם מיירי שראינו שבעת שהטילו השלג והכפור מן הכלים למקוה לא הי' בכלים ג' לוגין מים וא"כ בנ"ד שמביאין בשקין דבלא"ה ליכא חשש שאובין כמבואר במחבר סי' ר"א סעי' ס"ד וסעי' ל"ז ובש"ך שם ס"ק פ"א א"כ ליכא חשש שאובין גם לדברי הגאון בעל ח"ס וזה פשוט. והטעם בזה דמותר להביא השלג והכפור בכלים ולא חיישי' להוייתו ע"י טהרה נראה עפמ"ש הר"ן במקואות פ"ב משנה ג' שהקש' לדעת הסוברים דכולו שאוב פסול רק מדרבנן הא בעינן הוייתו ע"י טהרה ומחלק בין אם שואב בכלים המקבלין טומאה פסול מה"ת משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן אבל אם שואב בכלי גללים כלי אבנים הוא רק מדרבנן ע"ש וכ"כ הר"ן בחדושי שבועות פ"ב וא"כ השלג וכפור דאין פוסלין משום שאובין ע"כ דאין פוסלין ג"כ משום הויתן ע"י טומאה דהא לדעת הר"ש והר"ן הנ"ל איכא בשאובין פסול משום הוייתן ע"י טומאה וכיון דבשלג וכיוצא בו שאובו כשר ע"כ דלא בעינן בזה הוייתן ע"י טהרה. וזה ברור

עוד נראה לפע"ד בזה דהנה זה ברור דאן לדעת הסוברי' דלענין שאובה שהמשיכוה בעי' דוקא ג"ט כמבואר בש"ע סעי' מ"ה מ"מ לענין הויותן ע"י טהרה סגי בהמשכה כל שהו דאם אחר שפסקו המים מלילך על דבר המקבל טומאה הלכו ע"ג קרקע כל שהוא המקוה כשרה וראי' לזה מהא דאמרינן בש"ס זבחים דף כ"ה ע"ב זאת אומרו אויר כלי ככלי דמי ופירש"י שם כיון דהמים באו לחבית ירך אויר מקרי הוייתו ע"י טהרה אם אויר כלי לאו ככלי דמי ע"ש ומאי הוכחה הוא זו דלמא מיירי שלא הי' החבית גבוה ג"ט אלא ע"כ דלענין הוייתו ע"י טהרתו סגי בהמשכה כל שהוא אם סמוך למקוה נמשך ע"ג קרקע כ"ש הוי הוייתו ע"י טהרה. והנה בהא דמבואר בש"ע סעי' ל"א מקוה שאוב שהוליד טהור משום מים שאובין נמוחו כשר להק והיינו שמותר לטבול בהן כמ"ש הש"ך שם אבל הב"י בסי' ר"א שם הביא בשם הסמ"ג דלדעת השאלתות דשאובה שהמשיכוה כולה אם באו עליהם מי גשמי ארבעי'