מהרש"ם חלק ג ח

ובבואי אתמול לביתי מצאתי המון מכתבים שונים ובתוכם מכתב כת"ה אמרתי להשיבו במוקדם בדבר השאלה מעיר דובנא באשה שנתקדשה בשנת תרל"ז בעיר יאססי בפני הפרעדיגער דשם לדאקטר אפיצר ואחר איזו שבועות הלך למלחמה ואח"ז נחלה ומת בלא בנים והי להד"ר אח שהי' ג"כ בחיל הצבא משנת תרל"ז עד תר"מ ובשנת תרמ"א נסע לאמעריקא וכמה ירחים הי' מריץ אגרותי' לאביו ומשפחתו בכל חודש ואח"ז העלים פריסתו ונמנע אגרותו זה ד' שנים והגם אשר אביו שלח לשם כמה כמה מכתבים ופיזר מוהר ומתן לחקור אחריו במדינה ההוא בכ"ז לא נמצא שמו וזכרו ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה וכפי שנתברר בגב"ע שהאח הנ"ל הי' מחלל שבת בפרהסיא דדינו כמומר והאריך רו"מ לצדד להתיר האשה בלא חליצה עפ"ד הפוסקי' המתירים באח מימר ובפרט עפ"ד הא"ז ה' יבום וחליצה סי' תר"ה שעשה מעשה להתיר וכ"ה דעת הגר"א בביאורו ובפרט דכיון דאם נשאת בדיעבד לא תצא כמ"ש בתשו' מהר"ם ב"ב סי' תתרכ"ב ובא"ז שם צדד להקל מכח עיגון נראה דלכ"ע הוי רק איסור דרבנן וא"כ יש לצרף דברי הרד"ך שהביא הבאה"ט סי' קנ"ז סק"ג דלכ"ע בדאיכא עיגון שאין המומר בעירה וא"י לבא לעירו יש להקל וכ"ש בנ"ד שנאבד שלא נודע מקומו איה ורמז לדברי הח"ס א"ע סי' מ"ח עכת"ד בקצרה

והנה בגוף הדין דאח מומר שעלה בדעת כת"ר שלא ראו הפוסקים דברי הא"ז תמהני שהרי בהגמ"ר עצמו רמז לדברי הא"ז ובפרט בתה"ד סי' רכ"ג העתיקו באורך ובנה דיק לסתור ד' המקילים ומסיק להחמיר וגם מ"ש בדין דיעבד בשם מהר"ם ב"ב תמהני שהרי הדבר מפורש ברמ"א שם במקומו ומקורו בב"י סי' קנ"ט בשם מהרי"ו ומהר"י בי רב וגם מ"ש דהוי רק איסור דרבנן כבר העיר בזה בתשו' כנסי"ח ומדמה לה לדין משאל"ס אבל בא אחריו בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ל' וסי' ל"ב והביא מתשו' מהרי"ט בשניות חא"ע סי' י"ח דמסיק דהוי איסור תורה וע"ש במהרי"ט גם בדין דיעבד בנשאת בלא חליצה דמסיק להחמיר וע"ש בשאילת יעב"ץ סי' ל"ב שהעלה דלכ"ע אין להקל רק במומר ועע"ז אחר התראה אבל בעע"ז לתאבון למיטעם טעמא דאיסורא וכדומה אף שדינו כמומר היינו להחמיר ולא להקל ע"ש באורך

ובנ"ד שנתברר רק שחילל שבת בפרהסיא הנה בתשו' יד אליהו וס' מגן אבות לה"ג מהר"ם בנעט בסוגי' דחולין י"ד דשוחט בשבת העלו דהא דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת זהו רק מדרבנן כמ"ש בתשו' מהר"י אסאד חיו"ד סוס"י נ' בשמם וא"כ פשי' דאין להקל עפ"ז לענין חליצה ואף שדעת ר"ב אשכנזי סי' ג' אינו כן מ"מ מספיקא אין להקל ובפרט דאיכא ס"ס לאיסורא ועי' רש"י יבמות מ"ח ע"ב ד"ה גר תושב ותוס' ד"ה זה גר תושב וכו' דמוכח דהא דמחלל שבת כעע"ז הוי מה"ת ונ"ל להביא ראי' מש"ס דשבועות י"ג סוע"א דפריך ורמי סתם סיפרא דלעיל אמר דיו"כ אינו מכפר אלא על השבים והתניא יכול לא יהא יה"כ מכפר אא"כ וכו' ולא עשה מלאכה וכו' ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יה"כ הוא מ"מ אמר אביי ל"ק הא רבי וכו', וק' הרי לעיל מייתי מברייתא דבפורק עול מודה רבי דאין יו"כ מכפר בלא תשובה ופרש"י דהיינו כופר בעיקר והרי מחלל שבת הוי כופר בעיקר כמ"ש רש"י בחולין ה' וגם יוה"כ דינו כשבת כמבואר באה"ע סי' קכ"ג ותב"ש סי' ב' ועפמ"ג בפתיחה לה"ש שחוכך בזה אבל כבר הבאתי במק"א מתשו' הר"ש שבנקה"כ סי' קנ"ד דאפי' יו"ט דינו כשבת בזה וכ"ה בא"ז פ"ל הל' שחיטה סי' שס"ג בשם הגאונים ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשצ"ו שנדפסה בתחלת הספר ומכ"ש ביוה"כ וא"כ הרי בעשה מלאכה ביוה"כ גם לרבי מהראוי שלא יכפר וא"ל דנהי דמחלל שבת ככופר בעיקר מ"מ הרי זה דוקא בפרהסיא א"כ י"ל דכאן מיירי בעשה מלאכה בצנעה דז"א דאכתי תיקשו לשי' מרדכי פ"ק דחולין דס"ל דגם בע"ז דהוי מומר לכה"ת הוא דוקא בפרהסיא ואיך יפרנס ש"ס הנ"ל ועוד דכלפי שמיא לענין שיכפר עליו יה"כ מסתבר דאין לחלק בין צנעה לפרהסיא ובע"כ דהא דמחלל שבת ככופר בעיקר הוי רק חומרא דרבנן – אבל מהתוס' ב"ב קי"ט ע"א ד"ה שנאמ' וסנהדרין ע"ח ע"ב ד"ה לא שכתבו דמרע"ה דן מסברא דמקושש בסקילה משום דדמי לעע"ז מוכח דהוי מה"ת אמנם בלא"ה אין להקל שהרי דעת העיטור שהובא בב"י אה"ע סי' מ"ד ובתשב"ץ ח"ג סי' מ"ג בשם הגאונים דהא דמחלל שבת כמומר דוקא בעבודת קרקע ונהי דלהקל אין לסמוך ע"ז מ"מ בנ"ד להחמיר יש לחוש לדעתם ומכ"ש בנ"ד לענין חליצת מומר מצרפין דעת העיטור גופי' והרי הוא סובר כמ"ש – ועוד דלפמ"ש הא"ר באו"ח סי' שפ"ה בשם התו"ח דהא דמחלל שבת בפרהסיא א דינו כמומר היינו היכי דעשה הדבר בפני אדם גדול ולא בוש בפניו כלל אבל היכי דמתבייש בפני אדם דינו כבצנעה ע"ש א"כ דלמא בנ"ד הי' כן ומנ"ל להקל מספק ועוד דהא דעת כמ"פ דטעמא דהמקילים הוא ע"פ ראיית מהר"מ מש"ס דב"ק ק"י דהוי אומדנא דאדעתא דהכי שתיזקק למומר לא קדשה נפשה כדי שלא יכשילנה באיסורים אותה ואת בני' א"כ בנ"ד דמעיקרא נתקדשה לדאקטר אפיצר דקרוב לודאי שגם הוא חילל שבת בפרהסיא וגם הוא מסתמא פרוצה בכל מעשי' ולא טבלה בנדתה א"כ בכה"ג ודאי דליכא אומדנא כזו כלל וא"כ פשי' דאין להקל וז"ב ואמת

וע' תשו' רד"ק בית ט' שבנה כל יסוד ההיתר על טעם הנ"ל מכח אומדנא ועוד ע' בתשו' מהר"ח א"ז סי' קט"ז האריך לחזק הוראת אביו ז"ל בשם הגאונים מטעם דמומר לא מיקרי אחיו ומה"ט מותר להלוותו בריבית וחזר ודחה דלענין אחוה ממש גם מומר מיקרי אח וכמ"ש הלא אח עשיו ליעקב ובתה"ד סי' רכ"ג העיר מעצמו בזה ולא ראה שכבר קדמו מהר"ח א"ז הנ"ל וסיים דעיקר טעם הגאונים משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואין זה דעת רבנן שתיזקק למשומד אבל משומד שקידש כיון שהוא יודעת בו שהוא משומד ומתקדש לו יודעים שניהם שאין דעת חז"ל כן ואעפ"כ מתקדשה ע"ש וזהו כעין מ"ש המרדכי רפ"ג דקדושין בענין מקדש ח"ל ע"ש ותבין וא"כ בנ"ד שגם המקדש הוא מחלל שבת כמוהו ונתקדשה לו ליבעל בנדתה וכדומה הרי לא אדעתא דרבנן