מהרש"ם חלק ג שנא

וגם אני לא ראיתי אז – אבל לדינא העליתי שם דגם בלא ב"ד מהני

אבל נד"ד נראה דלא דמי להנ"ל דהנה כשנפלה הירושה להיורשים והבנות נוטלות בכח דד"מ הוי כבא כבר חלקם לידם מכל העזבון הנשאר כמ"ש רו"מ בעצמו דכאן גרע מגייס דודאי לא יחזרו בהם א"כ כבר זכו בכח דד"מ בחלק בהעזבון א"כ מה שתופס החוב בע"פ שמגיע ממנו הוא רק של כל הבנים כיון שהבנות אין יודעות מזה כלל כפי הנראה ממכתבו דאל"כ איך יכול לתפוס הרי יתבעוהו בדא"ה) ואיך יוכל לתפוס משל הבנים מה שהוא בחזקתם ואפי' לפי ערך חלק הבנות בזה החוב אם הם אין יודעות ולא יטלו מזה יהי' מאיזה סיבה שיהי' עכ"פ אין הבנים מתייאשים והוא בחזקת כל הבנים כי כבר נטלו הבנות חלקם משאר העזבון בכח דא"ה, ולא דמי להא דגייס וכדומה, דהתם שהי' עומד הגייס לנטלו אין שותפיו מפסידין כלום במה שזה בא והציל לעצמו שאם הוא לא הי' מציל הי' הגייס נוטלו וכבר נתייאשו וזה הציל מיד הגייס והתסיד להגייס שלא יוכלו ליטלו אבל הכא אם זה נוטל לעצמו החוב בע"פ יפסידו האחים משלהם שהרי הבנות נוטלות חלקם בין כך ובין כך, נמצא שגוזל האח הזה את החוב משל האחים כפי העולה לחלקם מזה החוב, והוא אינו מציל מיד הבנות עי"ז כלום שהרי הם יטלו בין כך וב"כ חלקם הידוע להם ומהחוב הזה ב"כ וב"כ לא יטלו ובד"ת אין להבנות שום חלק בהחוב, א"כ הוא תופס משל האחים משלהם לכן א"י לתפוס וכן לא דמי להא דשותף חולק לעצמו במקום הפסד דהיינו ג"כ לפי ששותפיו לא ירויחו כלום אם הוא לא יציל חלקו שהרי יופסד הכל וגם אין מפסידים מה שזה מציל וחולק לעצמו שהרי בלא"ה לא יצילו הם משא"כ בנ"ד הא למה זה דומה כאלו נפל להם עושר פחות כמה אלפים כפי שנוטלים הבנות ויש לכל א' מהאחים חלק בהנשאר כאלו אבדו אותן החלקים שלוקחים הבנות דאבד מהעזבון, וגדולה מזה בסי' רצ"ב סעי' י' בהג"ה דבערבן עם מעותיו ונאבדו ההיזק לפי ערך המעות וגם המוחזק אי"ל שלי הן ומכש"כ בעזבון של שותפות כיון שהבנות גוזלת חלקם ה"ז כנשאר עזבון פחות והנשאר הוא של כל האחים וגם החוב בע"פ בכלל מה שנשאר ויחלקו ביניהם האחים כפי חלק בכל מה שנשאר מהעזבון, ובפרט שהרי בשעת מיתת האב לא אמר שתופס הח"ב בע"פ לחלקו וכל זמן שלא אמר כן שייך החוב לכל האחים וכמ"ש כה"ג בסי' רפ"ג ס"ב בהג"ה גבי נכסי המומר וא"כ כבר זכו כל האחים גם בהחוב כל א' לפי חלקו ואחרי שנחסר חלק שנוטלות הבנות מן העזבון וה"ז כנאבד שההפסד לכל א' לפי חלק – א"כ לא יוכל לומר עכשיו שתופס החוב לחלק ירושתו שהרי אין כאן עזבון רק פחות כמה אלפים שנאבדו ע"י גזל הבנות נמצא שזכין לו חלק רק לפי ערך שיש לשאר האחין. כנלענ"ד

ומה שהקשה בהא דר"ה ל"א ע"ב רנב"י מ"ט ל"א כר"פ והא אליבא דר' יוסי מכות י"ט אין מע"ש נאכל בזמה"ז בירושלים לכן לא רצה רנב"י לפרש תקנת ריב"ז שלא אליבא דהלכתא – לענ"ד לק"מ שהרי לפי פירושו של רנב"י שהתקון לשון של זהורית בע"כ דהי' ד"ז בזמן שביהמ"ק קיים והש"ס פריך באמת על רנב"י מטעם זה ועכ"פ פרשו של רנב"י הוא כן א"כ מ"ט לא מפרש כר"פ דקאי על כרם רבעי. סי' שמ"ז לחכם אחד

בדין הבערת הטאבאק (טוטין), מנר של חלב ובגליון רש"א ליו"ד סי' צ"ב ס"ט לענין החזיק סכין ע"ג שלהבת של נר חלב עד שהוחם הסכין שהקילו ובעקרי הד"ט חא"ח סי' ח"י אות ס"ה ויו"ד סי' ז' אות כ"ד בשם כמה מחברים לאסור בזה אך דבנ"ד נראה שהוא דבר הפוגם וכתב ששמע בשם הגה"צ אבד"ק שיניווא שאם נטף מנר של מילער לעכט על קערה אין לאסור משום דקודם שנעשה הנר נשרף החלב בפיטריאל ואין בו טעם חלב כלל ואפי' העכברים אין אוכלין ממנו ובפרט שמערבין גם ברענשפירטוס ולויגא בודאי אין בו שום טעם חלב כלל לכן דעתו נוטה להקל עכ"ד והנה גם אני חקרתי אצל איש אומן שהי' עוסק זמן רב במלאכת עשיית מילער נרות ואמר לי שמערבין החלב עם אליעם עד שמתרכך הרבה כמו חלב שנימס ואח"ז נותנים אותו תוך שקים קטנים ודוחקים אותו היטב עד שחוזר ומתקשה ומזה נעשים הנרות ואינו ראוי אפי' לאכילת כלבים ואפי' עכברים אין אוכלים ממנו וא"כ צדקו דברי הגה"צ משיניווא להתיר אם נטף מהנרות הנ"ל על כלי וגם אם נפל בעין יש להתיר ועכ"פ בדאיכא רובא דהיתרא בודאי יש להקל אך דבנ"ד עושין כן לכתחלה וי"ל דהלוא אם בדבר הפוגם מותר להשתמש לכתחלה וע' תשו' ח"צ סי' ק"א באמצע התשובה ובמ"ש בתשו' מהרש"ם ח"א סי' קי"א מכמה מקומות בזה ובנ"ד שהאיסור כבר נפגם ואינו ראוי אפי' לאכילת כלב לכ"ע שרי וע' תשו' נו"ב מה"ק יו"ד סי' כ"ו ומ"ש שם לחלק לענין נתייבש העור בין איסור בב"ח לאיסור נבלות וטריפות יעוין במחב"ר להחיד"א ליו"ד סי' פ"ז שהעתיק לשון שיבולי לקט שממנו מקור דברי רמ"א שם שסיים דהא דאין מעמידין בעור קיבת נבילה היינו בלחה דוקא ולא בנתייבש ומפורש להיפוך וע' תשו' רדב"ז ח"ד סי' ע"ד מ"ש בזה ומ"ש הנו"ב אם יש לחלק בזה בין איסור לטומאה והאריך בזה במחכת"ה נעלם ממנו דברי הרשב"א לחולין דף ע"א שביאר דבאיסורין סגי באינו ראוי לגר ודוקא בטומאה בעינן שיופסל לכלב אליבא דר"ש ומ"ש הנו"ב שם בשם הר"ש עתוס' מנחות ס"ט ע"א ד"ה דבלע וכו' וממה שכתבו שם ראי' מחלב דכפרים משמע דלקי מה"ת ולא רק מדרבנן אבל מהש"ס דע"ז ס"ח ב' דפריך למ"ד נט"ל אסור אלא מעתה תיטמא לח ויבש וכו' ומה קושיא מאיסור לטומאה ובע"כ כדעת נו"ב דטעמא דאפושי טומאה לא מפסינין הוא רק בדרבנן ולא בשל תורה וגם מהש"ס דביצה ז' ע"א מוכח דדוקא בדרבנן אמרי' הכי וע' רשב"א יבמות קי"ט ע"א

ובגוף דין נתייבש מצאתי בתשו' רי"ן הרא"ש סי' י"ג שנשאל בדין ישראל שלקח יין מחביות שלו בכד ונתן בנאד של עכו"ם יבש וחזר ולקח