מהרש"ם חלק ג שכט

וכו' וגם לשי' הרשב"א בתשו' שהובא בסד"ט בחי' לנדה דף ו' דלא ס"ל לחלק כן מ"מ לכו"ע הוי רק מדרבנן ובדרבנן סמכינין ע"ד יחיד במקום רבים בהפ"מ ועי' בש"ך סוסי' רמ"ב בדיני או"ה בשם ב"ח ומ"ש עליו בזה ובחמ"ח א"ע סי' קכ"ו סקכ"ד פסק דהיכי דהגט כשר בשעה"ד אם הורו ב"ד וכבר עברו איזה ימים ונתפרסם שם גירושין על האשה הוי כשעה"ד משום זלותא דב"ד משא"כ בנודע באותו יום אין בזה זלותא כ"כ ואף דבסי' ע"ג גבי כבד אם הורה כר"ת לא מהדרינין עובדא לאו כללא הוא ולא נמצא ד"ז בשום מקום אך דלפימ"ש בפתיחת חיבורי גי"ד בשם כמה גדולים דבנותן חלק לעני מהמאכל דינו כלצורך עני יש להקל בכה"ג שכבר הורה המורה לצוות ליתן לעני איזה חלק ולענין הכלים בודאי יש להשהותן מעל"ע ועמ"ש בחיבורי דע"ת סי' ט"ו סקכ"ט בזה. סי' שכ"ד להרב מו"ה יהושע העליר נ"י מו"צ דק"ק סטריא

מכתבו הגיענו וע"ד שאלתו באחד שלקח בשר אחורים שלא ניקרוהו מחלב וגידים ובישלו בקדירה ושם עמדו עוד בבישול ב' קדירות עם בשר כשר ונתערבו עד שלא ניכר איזהו האסורה והביא בשם ח"א שהתיר עפ"ד המש"ז סי' פ"א דתערובות כלים שיש בהם חלב עכו"ם דינם כיבש ביבש מב"מ דבטל ברוב ורו"מ השיג דהא חלב בבשר ה"י מבשא"מ ובכה"ג לא אמרינן דכל שנכנס בספק מצטרף כמ"ש הש"ך סי' צ"ב סק"ח וסי' ק"ה סק"ל וגם אי נימא סלק שא"מ הרי לשי' הש"ך סי' צ"ח דשא"מ אסור עכ"ד. והנה מ"ש מהא דנכנס הכל בספק לא אדע מה ענינו לכאן דהיכא שאין בקדירה א' לבטל ובצירוף כולן יש כדי ביטול ובאנו לצרף כל הקדירות לשיעור ביטול תליא בדין נכנס בספק מצטרף אבל בנ"ד אי נימא דחלב בבשר מב"מ הרי גם באותה קדירה יש רוב לבטל מה"ת ונשאר רק איסור דרבנן משום דהוי כלח א"כ שפיר נוכל לומר דהגם דחנ"נ והקדירה אסורה מ"מ בטלה ברוב קדירות של היתר אך אי נימא דהוי מבשא"מ הרי ל"מ ביטול ברוב אך אם אולי דעת הרב הנ"ל שיצטרפו כל הקדירות לשיעור ס' לבטל האיסור בזה שפיר הביא רו"מ מדברי ש"ך הנ"ל

והנה בגוף דין חלב בבשר אי הוי מב"מ כבר נודע דברי הש"ך רסי' צ"ח ופ"ח שם וע"ש בחוו"ד ואני מצאתי בס' המכריע להר"י מטראני שהביא סתירה בדעת רש"י דבפסחים ל' כתב דחלב שנפל לקדירה הוי מב"מ במשהו ובחולין ק"ט כתב בד"ה ותו לא מידי וכו' דחלב בבשר הוי מבשא"מ וע"ש בלב ארי' לחולין מ"ש ליישב על נכון ומצאתי בס' הפרד"ס לרש"י הל' בב"ח סי' רמ"ו דשומן הלב ומעיים עקרו חלב אבל של צלעות וחזה ואלי' מיקרי בשר שמן ומין בשר הוא ולא חלב ואם נתבשל עם חלב בנ"ט ועם בשר במשהו משום דהוי מב"מ וזהו דבר חדש שלא הובא בפוסקים ועמ"ש הרש"ל בח"ש לפסחים ל' בזה ויש לדון לפימ"ש הש"ך דהיכי דשיעורו במשהו אזלי' בתר שמא א"כ לרש"י דמב"מ במשהו אזלינן בתר שמא משא"כ לדידן דתליא בטעמא וכ"ה ברש"י שבת ק"מ ד"ה תלתא מיני בישרא יטעום בו ג' מיני מעטמים שמן וכחוש וכו' ומבואר דשמן וכחוש הם ב' טעמים ומצאתי בש"ג פ"ה דע"ז כמה ראיות דחלב בבשר הי' מבשא"מ וכ"ה בהגמ"ר דחולין סי' תש"ס בשם הר"א ע"ש. אבל בפר"ת סק"ה האריך להוכיח מדברי כמ"פ דחלב ובשר הוי מב"מ ושכן עיקר ויש לדון עוד לפימ"ש הפר"ת דגם בחילוקי טעמים קצת לא מיקרי מבשא"מ אא"כ הוא מבשא"מ גם בשמא והסכים עמו בתשו' נוב"י מ"ת א"ח סי' ס"י ועי"ש א"כ היכי דחלב ובשר מב"מ בשמא שוב גם אם מחולק קצת בטעמו וכמש"ל ש"ל מרש"י שבת ק מ לא מיקרי מבשא"מ וע"ע בס' ב"א חדר ל"ה בדין חלב בבשר שצידד דחלב ובשר שמן י"ל דהוי מב"מ ע"ש ומעתה לפי"ז יש לדון דבנ"ד דלשי' הטו"ז וכמה מחברים היכי דאמרינן סלק שאינו מינו גם שא"מ מותר ודלא כהש"ך ואף דיש להחמיר כהש"ך וכ"פ הח"ס סי' פ"ז יש לדון דבנ"ד דלשי' כמ"פ חלב בבשר הוי מב"מ שוב י"ל דהוי כעין ס"ס ולהתיר. אולם לא אכחד שלענ"ד טעם בשר אחורים ניכר לבקיאים ואין זה בגדר ספק לשאינם בקיאים דהוי ספק חסי"ד וגם הגידים וחוטי החלב ניכרין למנקרין בקיאים גם אחר בישול ולכן אין מקום להתיר. סי' שכ"ה להרב מו"ה מרדכי הכהן נ"י אבד"ק קאזין

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו שאירע בקהלתכם שאפו ב' בעה"ב מצות ובעת אפיית המצות נודע שהי' ביד קטן חתיכת בצק מעיסת המצות ושהה בידו שיעור כמה מילין ונפל הבצק לתוך המים שלשין מהן המצות והוציאוהו משם ולא סננו המים והי' שם מבוהל א' והתיר המים ואפו הבעה"ב הנ"ל כל היום לערך ששה וחצי פוד קמח על מצות ואח"כ נודע לרו"מ ורו"מ הביא מהמג"א סי' תס"ו סק"ט דבפירור חוזר וניער וגם הביא מש"ע התניא שם ובשו"ת שבסופו סי' ה'. והנה לפיע"ד יש בזה כמה ספיקות שמא לא נתפרר מהעיסה כלל ואת"ל שנתפרר שמא נפלו למטה לשולי הכלי כדרך העיסה של מצה שנופלת למטה בתוך המים וכן בחנתי ונסיתי וראיתי שכן הוא ומצאתי בתשו' רדב"ז חלק ו' סי' שני אלפים ק"כ וז"ל מעשה הי' שאחר שעשו המצות כמה בע"ב מצאו בדופני הנפה בצק דבוק בחוזק שלא יקלוף אלא בסכין וכו' התורה חסה על ממונם ש"י ואעפ"י שפסק הרמב"ם שאפי' נתערב קודם זמנו חוזר וניער בתוה"פ הרי רוב האחרונים חולקים עליו וס"ל דאינו אוסר וכו' כיון שהדבר ספק אם נקלף ונתערב מן החמץ הוי ספיקא בפלוגתא דרבוותא ואזלי' בי' לקולא ואי לאו דמסתפינא הו"א דאפילו הרמב"ם מודה בנ"ד דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן ותו דהוי סד"ר דהא מאי דאמרינן דחנ"נ בתוה"פ לאו דאורייתא הוא ואזלי' לקולא ואע"ג דגבי בדיקת חמץ וכו' מצרכינין בדיקה בכל הנך ספיקא שא"ה דאיכא תרל"ר חדא שהרי הוקבע האיסור ותו דעיקר בדיקת חמץ מפני הספק תקנוה אבל בנ"ד שלא ידענו אם נתערב או לא ולא הוקבע האיסור על הטעמים האלו סמכתי והוריתי להתיר