מהרש"ם חלק ג יט

מ"ת או"ח סוסי' ע"ב דחה דברי מג"א והעלה דבאמירה לבד אין הגוי נאמן אפי' אומן ותגר אבל היכי שצריך לעשות מעשה זיוף אין לחוש בתגר אפילו אם יש לו הנאה דלא מרע נפשי' גם בדא"א לעמוד עליו והוכיח מדברי הר"ן פ"ב דע"ז דלא כדעת מג"א עיי"ש ובנ"ד שאין לחוש חשש חילוף כחוש בשמן כי הכל שלו והקונים משלמים כפי ערך העוף השמנה הוא אם רזה וכל החשש רק בשביל דבר מועט שמשלם דמי שחוטה השוחט ואולי שחט בעצמו לקמץ תשלומי דמי שחיטה וזה דבר מועט מאוד בוודאי אין לחשדו לזייף חתימת השו"ב כיון שהוא תגר ומרע אומנותו. ועי' בר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהנותן לשכנתו וכו' בדין אם מותר לחייטים חוטי קנבוס במקום דחשידין על הגזל דיש לחוש שמחליפין לתפור בחוטי פשתן מתוך שתפירת הפשתן קלה מבחוטי קנבוס וסיים וז"ל אלא שאפשר לי לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין כותי בין ישראל שרי מדאמרינן במנחות מ"ג גבי ציצית דנקחת מן האומן ול"ח לקלא אילן עכ"ל ומוכח דגם בדבר שאין בו קפידא אלא לישראל נאמן האומן וכן בתגר ומכ"ש בנ"ד שצריך לזייף חתימה שגם בדיניהם יש עונש בזה י"ל דלכ"ע אין לחוש באומן ותגר שו"נ בתשו' תפארת צבי חא"ח סי' י"ט שהעיר מדברי הר"ן בחולין הנ"ל וגם לפי חילוקו שם נראה דבנ"ד נאמן שו"ר שגם רו"מ העיר מדברי פר"ח אבל לא העיר מכמ"ק שהבאתי

ובזה י"ל גם במה שעלה בלבו דבנ"ד דהעופות הם של הגוי עצמו י"ל דדמי להא דסי' קל"א ס"א במטהר יינו של עכו"ם דגם בב' חותמות אסור עד שיהא ישראל יושב ומשמר וה"נ בנ"ד גם ב' חותמות לא יועילו ולפמ"ש י"ל דבאומן ותגר גם בכה"ג שרי ומצאתי בתשו' שב"י ח"ג סי' ע"ב שנשאל במה שנהגו ששוחטים בהמות של עכו"ם וסומכין על החותם דהא גם במטהר יין אסור בב' חותמות ומכ"ש בחשש מנבילה דאורייתא שהמנהג בכל המקומות להקל והשיב דווקא ביין משום חיבת ניסוך חיישינן לזה משא"כ בבשר דליכא חשש חילוף שמן בכחוש שהרי הקונים יראו מה טיבו וישלמו כפי ערך ועוד דגבי תגר מותר לקנות ואין לחוש לחילוף ורמז למנ"י כלל ל"ב ס"ק מ"ו ובאמת שבמנ"י שם הביא בשם באר שבע להקל והוא פקפק הרבה וצ"ל דהכא בצירוף שאר טעמים הקיל בזה וביד אפרים בסי' קי"ח העתיק מקצת דברי שב"י והשמיט טעם זה ולא אדע למה ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס' בדין קמח פסח של עכו"ם בלא חותם אלא שהי' המפתח ביד ישראל והעיר מהא דבדאורייתא בעינן ב' חותמות וגם דמי למטהר יינו של עכו"ם וחזר ודחה דשא"ה דלא מירתת העכו"ם שהרי בידו ליקח היין לעצמו אבל הכא אין הקמח ראוי אלא לישראל לפסח ועוד דבנ"ד אומן ותגר לא מרע אומנותו ועוד דמב"מ בטיל ברוב ובדרבנן מהני מפתח לשי' הטו"ז ופר"ח דלא כש"ך וגם קמח חטים ושעורים מב"מ בשמא וגם קמח של עכו"ם אינו חמץ ברור וגם בצירוף שי' ר"ת דבעכו"ם סגי בחותם אחד לכן יש להקל בהפ"מ ע"ש ואם כי בנ"ד ל"ש קצת טעמים מ"מ הרי בנ"ד י"ל דסי' דשחיטה מצטרף עם החותם ובצירוף מה שהגוי תגר יש להקל

ומה שמשתהה בין שחיטה להנחת החותם באם שהחניות קרובים זל"ז והוא יוצא ונכנס מחנות לחנות יש להקל וגם מה ששולח העוף ע"י משרתו אף שיש לפקפק בדברי הפר"ח שהביא רו"מ דהנה דעת או"ה דדווקא בעבדו ושפחתו מקילין במקום מעבר לרבים אבל בשאר עכו"ם אסור גם בדיעבד ובד"מ אות ה' כתב וז"ל ואינו נ"ל דבכל עכו"ם אמרינן שירא לזייף כשישראל מצוי שם עכ"ל ונראה מזה דדוקא בשישראל מצוי שם מקילין במקום מעבר לרבים ולא ברחוב של עכו"ם ולפי"ז דווקא בשולח הישראל עבדו יש להקל כדעת הפר"ח וגם בדיעבד דווקא אך בנ"ד שיש חותם אחד דלשי' ר"ת שרי ובצירוף סי' השחיטה י"ל דלכ"ע שרי גם במעבר לרבים גוים כדעת פר"ח

ומ"ש רו"מ בשם חכמי קושטא מהא דסי' ס"ג דבשנמ"ה בעינן צרור וחתום מוכח דבעינן ב' חותמות הנה במרדכי פג"ה סי' תרס"ח כתוב וז"ל ור"ת הביא ראי' דאין הלכה כרב מפ"ב דב"מ דאשכח פרגיות שחיטות ושרי (וש"מ כלוי דבשנמ"ה מותר) ומראי' דר"ת י"ל דשחיטה אינה סימן עכ"ל ומוכח דאם שחיטה הוי סימן מהני גם בלא סימן אחר והא דצרור וחתום היינו כשאין בהחותם סימן אלא שהיו טח בזפת וכדומה ועיין בפליתי סי' ס"ג ס"ק ב' שהעלה דשחיטה הוי סימן כמ"ש בדרישה אלא שאינו סי' מובהק אלא אמצעי ומהני לגבי בשנמ"ה דרבנן ולא בשל תורה עיי"ש ועכ"פ בדאיכא נמי חותם באותיות בוודאי שרי מחשש בשנמ"ה דרבנן ולא יעלה על הדעת לחוש בבשנמ"ה דרבנן יותר משל תורה סוף דבר כי לפענ"ד יש להקל בנ"ד כמ"ש רו"מ ובכ"ז אם חכמי העיר הממונים על ההוראה מחמירים אין רצוני להתיר זולת אם יראו תשובתי וגם הם יסכימו לזה. סי' י"א להרב וכו' מו"ה אבנר ריינער נ"י מו"צ דק' באלחוב

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו שעשו מקוה ומתחלה ועד סוף שאבו אותה בכלים שאינם נקובים ולא הי' אפשר לנקותה מפני שבאו מכל צדדי הבור ואחר כל ההשתדלות בשאיבת כלים ופלומפין נשארו מים בגובה עשרה גודלין (צאהל) ולפי אורך ורוחב החפירה יש בגובה תשעה גודלין שיעור מקוה ואמרו שהמנהג לשפוך חלב הרבה עד שיתלבן מראיתה למראה חלב ואח"כ כשמתרבים המים חוזר למראה מים והמקוה כשירה ורו"מ פקפק הרבה מהא דבש"ע סעי' מ' וסעיף כ' כ"א וש"ך ס"ק נ"ז שלא כתבו תקנה זו וגם הביא משו"ת ד"ח סי' צ"ט וב"ש סי' נ"ז שהביאו התקנה לשפוך עפר על נקבי הנביעה וכו' ולא הזכירו תקנה הנ"ל ולזה העלה דדווקא שלא יופסל אח"כ ע"י שאיבה מהני שינוי מראה אבל אינו מועיל להכשיר מקוה של שאובים שכבר נפסלה (ואף דבשו"ת שו"מ תליתאה ח"א סוס"י כ"א מיקל י"ל דווקא בצירוף שאר טעמים ולכן בספרו יוס"ד סי' ר"א סכ"ט לא הזכיר מזה וכן שמע רו"מ בשם הגאון אבד"ק קאמינקא זצ"ל שהחמיר בזה ורו"מ הביא עוד ראי'