מהרש"ם חלק ב סב

מותר להמסדר לכתוב בעצמו ובדבר הנוסח שהבעל אומר לסופר שיכתוב ער שיהי' א' כשר לדעת הרב אם המסדר בעצמו כותב יאמר עד שיהי' א' כשר לדעתך. ובדבר השאלות מן אות קע"ח עד אות קפ"ח וכן מ"ש באות רל"ז הנה גם בלא"ה הרי צריך לעשות גב"ע מב"ד של ג' שיאמרו בפניהם העדים עדותן כמ"ש בתשו' ח"ס חאו"ח סי' נ"א ופת"ש סי' קנ"ד סק"ח דלכ"ע צריך לעשות הגב"ע בב"ד של ג' וכן נוהגים בכל ב"ד המובהקים שבישראל לכן יושיבו ב"ד של ג' חוץ מהמסדר הכותב הגט והם יגבו העדות גם מהמסדר והם יחתמו על המעשה ב"ד ליד האשה וגם הרב יחתום בפ"ע ויתן חותמו כנהוג. והנלע"ד כתבתי

סימן נז ב"ה ו' תבא תרנ"ח ברעזן להרב וכו' מו"ה שלמה חאסיראוו נ"י מו"ץ ד' קעשינוב. בעסראכיע

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באשה א' עשירה בעת שישבה על המשבר נדרה לחלק כל מלבושים שלה לעניים ובעלה איננו יודע מזה ויען כי יודעת שבעלה לא יתרצה לזה מפני שעולים לסך רב לזאת תדרוש מה לעשות בנדרה ורו"מ הביא מדברי נו"ב מ"ת חיו"ד סי' קנ"ט שהובא בפת"ש יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ב שפסק דבעלה יכול להפר לה ואולי א"צ כפרה דלא חל הנדר וגם אם יש לה הבגדים מבית אביה לא גרע מנכסי מלוג ועכ"פ יכול להפר ורו"מ ביאר דס"ל דהוי כדברים שבינו לבינה כיון שנוגע להפסד ממונו ומדמה לה להא דיו"ד סי' רל"ד סעי' ס"ט וש"ך סקפ"ה עכת"ד

הנה באמת אין לו דמיון דהתם גנאי הוא לו שלא תהנית מאביו אבל הכא הרי בידו לשלם אלא שיפסיד ממונו וי"ל דתליא בפלוגתא דתנאי סנהדרין (ד' מ"ה) אי בזיונא עדיף או הפסד ממון עדיף וע' ב"ב (דף ט') בהא דבודקין לכסות ולא למזונות דפליגי אמוראי וע' בשו"ת בש"ר סי' ר"פ וכסד"ה שם בזה אבל בשו"ת שבסו"ס מנ"י סי' א' הוכיח מהא דשליח ב"ד נאמן לשמתא ולא לממון ובמק"א הבאתי מירושלמי פ"ד דכתובות הי"ד אנשי גליל חסו על כבודם ולא על ממונם אנשי יהודה חסו על ממונם ולא על כבודם אבל באמת הדבר מבואר בתוס' ב"מ (דף ק"ד ע"א) ד"ה הכי גרסי' וכו' ובנו"נ נמי אם הי' חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפי' יוכל להפר דחשוב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפי' ישמע זמנין דמיטרד וכו' ע"ש הרי מבואר כדעת נו"ב

ומ"ש רו"מ מדברי הב"ש א"ע סי' צ"א סקי"ג בשם מהרמ"מ והאריך בביאור דבריו דלא תיקשי ע"ד הנו"ב כבר האריך בזה השו"ת בית יעקב סי' קע"ג וע' בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ס"ט וזה כמה שנים הארכתי בזה בתשו' לק' סקאלי (ח"א סי' מ"ה) והבאתי מתשו' הרא"ש כלל י"ג דין י"א שהובא בש"ך חו"מ סי' צ"ו סק"ט אלא שלא הביא סיום התשובה ושם מבואר דצדקה שנדרה היכא שהבעל מוחה פשיטא שאין לה ליתן וכ"ה בתשו' מיי' להל' אישות סי' ל"ה וע' בד"מ א"ע סי' נ"ה אות ב' שרמז בקיצור לתשו' מיי' הנ"ל ואף די"ל דמיירי באינה נו"נ אבל בתשו' הרא"ש מפורש דגם בנו"נ הרי יוכל לסלקה מאפטרופתה וע"ע בטיו"ד סי' רמ"ח ורמ"א שם סעי' ה' ואח"ז ראיתי בתשו' חיים שאל הנ"ל שהביא ג"כ מתשו' הרא"ש ומסיק לדינא ע"פ דעת רוב הפוסקים דגם בנו"נ א"צ לשלם מה שנדרה לצדקה ואח"ז בא לידי שו"ת מהר"י אסאד ובחא"ע סי' מ"ג מ"ד האריך בזה והביא מהיד שאול סי' רמ"ח שחולק ע"ד רמ"מ ולא ראה בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קצ"ה ובפרט בסי' שאח"ז מ"ש בתשובתו אלי בענין זה ויש לפקפק בדבריו הרבה כאשר מאז בימי ילדותי השגתי על תשובתו ואכמ"ל. ועכ"פ מבואר גם בתשו' מהרי"א שם סי' מ"ה דגם בנדרה בעת צרה מלבוש של משי אין בהקדש ממש ויוכל בעלה להוציאו מיד הגבאי שכבר מסרתו לידו ע"ש. לכן גם בנ"ד תודיע לבעלה ואם ימחה בדבר פטורה אבל בידה ליתן לפי ערך פשרה דבר מועט לצדקה שיהא לפדיון נפשה. והנלע"ד כתבתי

סימן נח להרב הנ"ל

ומה ששאל בדין קורקבן של עוף במקום שטבע עור החיצון להיות לבן ונמצא מחט תחוב בו מבפנים עד חצי עוביו ומשם נמשך שביל לבן להלאה עד הקרום הלבן הנ"ל שלצד חוץ ויען כי גם הקרום לבן לא ניכר אם השביל הולך עד לחוץ או לא והביא מדברי הש"ך סי' מ"ד סקי"ז גבי כוליא בכה"ג דהוי סד"א ולהחמיר אך די"ל דלא"ה דהטריפות הוא מפני השינוי מראה עצמו דהוי לקותא לכן חיישי' שמא נלקה גם במקום החריץ הלבן ואינו ניכר אבל הכא כל החשש רק משום דחיישי' שמא ניקב גם שם ונתרפא ולשי' התב"ש אין לחוש בקורקבן שנתרפא דא"כ הו"ל להיות שם צלקת א"כ י"ל דהכא כשר עכת"ד

הנה בגוף דין לובן שבכוליא הנ"ל עמ"ש בחיבורי גי"ד בפתיחה אות י"ד ובדע"ת סי' מ"ד סקכ"ג לצדד להקל בבהמה שחייתה יב"ח בהפ"מ ושעה"ד וכיון דגבי קורקבן דעת כמ"פ דגם בספק אם ניקב לחוץ ונאבד יש להקל ואף דהכא חזינן שחזרה המחט לאחוריה ולשי' תוי"ק שהבאתי שם בכה"ג לכ"ע מחמירין וכ"ה דעת הל"ש בסוף קונטרוס טה"ע ובסי' ל"ו סק"ד מ"מ דעת השפ"ד סי' ל"ג סוסקכ"א וסי' מ"ח סקי"ט אינו כן וע"ש סי' מ' בשפ"ד סוסק"ז בזה ועכ"פ כיון שרוב שאלות בקורקבן יוצאין בהכשר כמ"ש הב"מ סי' מ"ח סי"א לכן בצירוף הנ"ל יש להקל בהפ"מ. והנלע"ד כתבתי

סימן נט

להרב וכו' מו"ה אלי' הלוי הורוויץ מק' לאבאווא הסמוך לצאנז חדש

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בדבר המקוה שבקהלתכם שבעת החום והיובש נחסר מהמקוה השיעור שיהי' זרת למעלה מהטבור מה לעשות עם הטבילה כי המכשלה גדולה אם יצטרכו ליסע למק"א וגם א"א להשכיב א"ע על קרקע המקוה יען כי בתחתונה המים קרים והחמין ששופכין לתוכה עומדים ממעל וגם להוסיף מים שאובין הרבה עד שיהי' כשיעור הנ"ל א"א כי כשפותחין הסתומה למטה יהי' זוחלין וניכר זחילתן לעין ובמעינות שלנו אין להתיר בזחילה כנודע מדברי מהרי"ט והביא מדברי הט"ז סי' קצ"ח סקל"ח להקל אם תלחלח תחלה כל גופה במים אבל בנה"ך חולק עכת"ד שאלתו

הנה גם הט"ז אינו מיקל אלא בדיעבד שכבר טבלה אבל לסמוך ע"ז לכתחלה קשה מאוד כי מי יודע אם יזהרו בזה וגם לענין זחילה הגם שבשו"ת נט"ש סי' כ"ג הוכיח דדוקא אם לפעמים מתייבש לגמרי ולא נשאר בו מים כלל יש לחוש שמא אינו מעיין משא"כ אם תמיד נשאר בו מים מועטין עכ"פ גם מהרי"ט מודה וגם בהא דהחופר בצד הנהר הארכתי במק"א בדברי מהרי"ט שלא הזכיר מדברי רמב"ם פ"ו מפרה ופ"ט דמקואות ה"ג והבאתי מתשו' הרא"ש כלל ל"א ודברי הגי"ט ונח"א שבאשכול סי' נ' ומהירושלמי פ"א דמ"ק ה"א וע' שו"מ תליתאה ח"א סי' כ"א אבל מלבד זה החמיר בתשו' ד"ח ח"ב יו"ד סי' פ"ח וסי' צ' וסי' צ"ג במעיין העומד ואינו מושך דפסול בזוחלין לשי' כמ"פ. ולכן נראה שישפכו המים שאובין בכלים נקובים לתוך סילון שימשכו המים אל התיבה עד שיהי' כשיעור זרת למעלה מהטבור ויפתחו הנקב המחבר לחבר עם המקוה רגע א' ויחזרו ויסתמו ויטבלו כראוי ויסמכו ע"ד המקילים שבסעי' נ"ב ואף דהש"ך ס"ק קי"ב כתב דטוב להחמיר לכתחלה מ"מ כבר העלה בתשו' כ"ס סי' צ"ט להקל במיעוט שאובין דהוי רק דרבנן ומכ"ש בכה"ג שישפכו רק בכלים נקובים וגם יעשו בהמשכה ג"ט אף שהצינור אינו בולע מים הרי יש מקילים גם בזה וכמ"ש בסעי' מ"ו ובמק"א הבאתי מהתוס' ב"ב (דף ס"ו) בשם ר"מ מפינטוזא דע"ג רצפה א"א שלא יהי' נמשכין וכ"ה בא"ז סי' של"ד ומוכח ג"כ כהמקולים ובדבר הוייתו ע"י אדם כבר האריך הט"ז סקמ"ז וע' בשו"ת אמרי אש סי' פ' שהעלה לחלק לענין ניצוק וגיד אחות בין דאורייתא לדרבנן וע"ש סי' פ"א וסי' פ"ו אבל בתשו' הזה