מהרש"ם חלק ב מ

במקום נפילתה ולא נ"נ אותה חתיכה וכשנתפשט בכולה כבר ניער וכיסה ושוב כל הקדרה מצטרף דדרך הילוכה לא נ"נ ואני תמה דא"כ להסוברים דגם בכ"ק וכ"נ חנ"נ ובפרט בב"ח וע' שפ"ד סי' ק"א שק"ו ומש"ז סי' ס"ט סוסקל"ה יאסר מהחתיכה עכ"פ כ"נ ואמאי בניער וכיסה מיד מותר הכל ומ"ש רו"מ ראי' מהא דחולין (דף ח') אימת בלעה לכי חיימה ולכי חיימה גמרה לה שחיטה ומוכח דברגע א' בולע וצ"ל דכוונתו דאף דלא קיי"ל כהך מ"ד בסכין ששחט בו טרפה מ"מ הרי בשחט בסכין של נכרים חיישי' לחומרא ומלבד די"ל דסתם שוחט הוא יותר מרוב מצומצם ובהגיע לרוב מצומצם כבר נתחמם ובולע בזמן גמר השחיטה שאחר הרוב המצומצם וגם ברוב מצומצם אסור משום ל"פ. גם י"ל כעין מ"ש הפוסקים בדין כבוש מעל"ע שבולע ברגע האחרונה של המעל"ע ומ"מ מתנועע במשך כל המעל"ע לצאת ונגמר בסוף המעל"ע וכן בהשחיטה מתחמם והולך עד שנגמר חימומו ודוחקו בהגיע לידי רוב משא"כ באיסור שנפל כרגע ובשבועה זו כתבתי בתשו' א' שהגם שהפמ"ג מחמיר בסוס"י ס"ח ובפתיחה לבב"ח מ"מ בתשו' רדב"ז ח"א סי' רכ"ג מבואר להקל ומ"מ אין להקל רק בדרבנן ובצירוף עוד קולא

גם י"ל בהא דחולין (דף ח') דודאי מקום ביה"ש והדם רותח גם בתחלת שחיטה אלא שא"י לחמם הסכין ברגע א' ונגמר חימומו לבלוע ולהפליט בגמר שחיטה ובפרט לפמ"ש הרשב"א בחי' שם דאף דבתולדת האור בעי' דוקא כ"ר ויס"ב מ"מ קים להו בטבע ביה"ש שהוא בולע ומבליע א"כ אין ראי' מכאן לתולדת האור גם לענין בליעה ופליטה מיד דדוקא הכא קים להו הכי והנלע"ד כתבתי

סימן כא

ב"ה ג' ב"ב ל"ג בעומר תרנ"ח

להרב וכו' מו"ה ארי' ליבוש הערצוג נ"י דומו"ץ דק' באביב

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד שמכר פרתו המעוברת לעכו"ם והעכו"ם משך הפרה והוליכה לביתו ונתן להמוכר כת"י שאחר ג' חדשים מחויב ליתן לו דמי הפרה ותיכף אח"ז ילדה בכור

הנה רו"מ האריך בדין אם השט"ח הוי ככסף וכבר הארכתי בזה בחיברו משפט שלום רס"י ק"צ והבאתי ג"כ מדברי מח"א בשם ריטב"א ובמ"ש בשם רשב"א להיפוך הבאתי שם סתירה מהאס"ז ב"ב (ד' י"ג) בשם הרשב"א גופי' שסובר כהריטב"א דזקיפה במלוה ככסף וגם הבאתי מתשו' ב"ח שפסק דבנתן שט"ח ע"ע הוי כסף אבל בתשו' פ"י ח"ב סי' צ"ב מבואר להיפוך וגם הבאתי מתשו' נטע שעשועים שפסק דהוי כסף גמור ועוד מכמ"ק. אבל מ"ש רו"מ די"ל דגם להסוברים דשט"ח ככסף היינו לגבי ישראל שנתן שט"ח שנכסיו משועבדים מה"ת אבל בעכו"ם דשל"ד כמ"ש המקנה קידושין (ד' ו') י"ל דל"מ לגבי בכורה דאורייתא והנה סברת המקנה כבר קדמו הפ"י פסחים (ד' ל"א) והארכתי בזה בתשו' א' אך בנ"ד נראה דכיון דבדד"מ חייב לשלם ונכסיו משועבדים והא דדמ"ד הוא מה"ת כמ"ש האב"מ סי' כ"ח סוסק"ב להשיג ע"ד הב"ש בזה וכ"ה בתשו' ח"ס יו"ד סי' שי"ד א"כ הרי קיי"ל דעכו"ם וישראל אם אתה יכול לזכות הישראל בדיניהם דיינינן להו והעיקר הוא כדיניהם כמבואר ברמב"ם פ"י ממלכים הי"ב דמה"ט בגר תושב רק כדיניהם דיינינן לי' ואף דביש"ש פ"ק דב"ק מבואר להיפוך אבל דבריו הם נגד ד' רמב"ם וגם בתוס' גיטין (דף י"ג) מוכח כהרמב"ם ואכמ"ל וכיון דבדמ"מ נכסיו משועבדים שפיר הוי ככסף. וכה"ג כתב הרא"ש סופ"ק דע"ז בהא דמשכירים בתים לעכו"ם ומכניסים ע"ז בבית ישראל דאף דשכירות לא קניא מ"מ לדידין שבדיניהם שכירות כמכר ויד אוה"ע תקיפה עלינו סמכי' גם לקולא ע"ז ע"ש והובא בש"ך יו"ד סי' קנ"א סקי"ז להלכה ואף שהפמ"ג בא"א סי' רמ"ו סק"ח חידש שזה אינו מועיל אלא לגבי איסור הכנסת ע"ז בבית ישראל שהוא רק איסור דרבנן ולא לגבי איסור תורה ע"ש היינו משום דהתם הוי לענין להפקיע זכות וכח הישראל מעל הבית בזה אין לסמוך על תקיפות יד העכו"ם עלינו להקל אלא בדרבנן אבל בנ"ד הוי להיפוך שיהי' שיעבוד הישראל על נכסי העכו"ם שפיר אמרי' דדמ"ד מה"ת ומהני גם בשל תורה אבל מ"ש רו"מ דכיון דכל החשש מכח דעת רש"י דס"ל דכסף קונה בעכו"ם והרי רש"י גופי' סובר בקידושין (ד' ה') דשט"ח ככסף ליתא דלא סמכי' על סברא כזו אלא בדרבנן ולא באיסור תורה כמ"ש הש"ך יו"ד סוס"י רמ"ב בדיני הנהגת או"ה בסופו להוכיח כן מדברי האגור וב"י סי' צ"ב ועמ"ש בדע"ת סי' נ"ד סקי"ד מכמ"ק בזה ועוד דאיכא עוד כמ"פ שסוברים כדעת רש"י דכסף קונה ואולי ס"ל דשט"ח אינו ככסף. אבל לדינא שפיר י"ל דהוי ס"ס שמא משיכה קונה ושמא הוי ככסף ועוד דכיון דבבכורה סגי שיהא יד נכרי באמצע ובנ"ד שהס"ס מסייע לו ובדיניהם ודאי זכה בו עכ"פ לא גרע מיד עכו"ם באמצע והוא מוחזק בו

וגם מ"ש רו"מ לצרף דבנ"ד איכא קנין חצר דלשי' כמ"פ עכו"ם קונה חזי לאיצטרופי והגם שקצת אחרונים כתבו דחצר לא עדיף ממשיכה ולמאן דס"ל דמשיכה ל"ק בוכרי ה"ה חצר וא"כ הוא חד ספק אבל כבר הארכתי בתשו' והבאתי מדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין ד' כ"ה ע"ב) והוכחתי משם דשכירות מקום אינו מדין משיכה והבאתי מתשו' הר הכרמל שהוכיח בכמה ראיות כן ואכמ"ל. ולכן יוכל להתיר שאין עליו קדושת בכור. והנלע"ד כתבתי

סימן כב ב"ה ד' ב"ב ל"ד למב"י תרנ"ח

להרב ומאה"ג וכו' מו"ה יהודא ליב נ"י אבד"ק קאפיל. ברוסיא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באברך א' בעירו שרצה ללמוד אומנות השו"ב אצל א' משוחטי עירו ונתרצה השו"ב באופן שיתן לו סך שלשים רו"כ ש"ט וגם יחתום כתב איסור ע"ע שלא ישחוט בלא הסכמתו וז"ל הכתב להיות לראי' ביד ר"פ שו"ב דפה שבאתי לפניו שילמד אותי וכו' עכ"ז אני מקבל עלי הח"מ שאסור עלי לילך לשחוט בלתי ידיעתו או בלתי רשותו הן לגרוע ממשכורתו או אפי' שלא לגרוע תהי' שחיטתי אסורה כקונם וכקרבן גם קבלתי עלי בנדר עד"ר שאין לו התרה עולמית וכו' עכ"ל. והאברך קרא הכתב בפיו וחתם עליו ועתה כבר למד האומנות וכל אנשי העיר רוצים לקבל את האברך לשו"ב שלישי באופן שלא יגרע ממשכורתם כלום רק שיהי' הוא משגיח עליהם בכל הפרטים כי השו"ב הקודמים חשודים בעיניהם בכל הענינים והאברך מופלג בתורה ויר"ש ורוצים לעשות לו מעמד להתפרנס עכת"ד השאלה

הנה מ"ש רו"מ דלשון אני מקבל שאסור הוי לשון שבועה ולשון עלי הוי נדר והוי נדר בלשון שבועה מצאתי בתשו' רדב"ז חלק ששי סי' שני אלפים צ' וז"ל עוד שאלת על מי שאסור עלי לעשות דבר פלוני דע כי אין זה לשון שבועה כלל כיון שלא הזכיר לא שם ולא כינוי ולא שבועה אלא לשון נדר הוא שהרי האומר הריני אסור בהנייתך או אתה אסור עלי או פירות פ' אסורין עלי ה"ז נדר אלא דבנ"ד לא חל לפי שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש ושלא לעשות דבר פ' דבר שא"ב ממש הוא לפיכך האומר לחבירו קרבן שאינו מדבר שאינו עושה שאינו מהלך עמך אין הנדר חל וכו' ואע"פ שאין הנדר חל ראוי להחמיר עליו וכ"כ הרמב"ם פ"ג מנדרים וכו' ואיכא מ"ד שאיכא בל יחל דרבנן וכו' עכ"ל אך בנ"ד הרי התחיל בלשון שבועה וסיים בלשון נדר והרי מבואר בש"ך סי' רל"ט סקי"ז דשבועה בלשון נדר לכ"ע מהני וע"ש בש"ע סעי' י"א וט"ז סי' רל"ו סק"ז ושעה"מ פ"ג מנדרים ה"י בסופה דלשי' רש"י שבועה שאמר בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד אולם באמת לשון אני מקבל עלי אינו לשון שבועה כמ"ש הר"ן פ"ק דתענית בהא דלוה אדם תעניתו ופורע דלשון קבלה אינו נדר כלל ואפי' יד לא הוי אא"כ הוא דבר מצוה וכ"ה בתשו' פרח מט"א סי' פ"ז ובקה"י לב"א סי' תקפ"א והביא ראי' מהרא"ש פ"ט מנדרים וע"ע במהרי"ט בשניות יו"ד סי' כ"ח ושו"ת מ"מ סי' ס"א א"כ ליכא בנ"ד אלא מדין נדר בדבר שא"ב ממש וגם גוף דברי הש"ך סי' רל"ט צ"ע שהרי בר"ן פ"ק דנדרים מבואר דגם שבועה בלשון נדר לא חל כמו נדר בלשון שבועה והביא מהירושלמי וע"ע בתשו' מהרשד"ם חיו"ד רסי' ע"ו ומבי"ט ח"א סי' צ"ח ואכמ"ל. ועכ"פ מדרבנן הרי גם נדר בדבר שא"ב ממש אסור כמ"ש הרדב"ז וכ"ה בש"ע סי' רי"ג

ומ"ש רו"מ דגם במה שאמר שתהי' שחיטתו אסורה כקונם וכקרבן יש להקל דהא א"י לאסור על חבירו דשלב"ל כמ"ש השעה"מ ופת"ש סי' ר"ד אכתי לא הונח בזה דעכ"פ יאסר על עצמו השחיטה כיון שיכול אדם לאסור על עצמו בדשלב"ל ואף שי"ל דנדר, שבטל מקצתו בטל כולו אבל ד"ז תלוי בפלוגתת הראשונים שהובאו