מהרש"ם חלק ב רמז

מותשים הרי אדרבה היא מזיק להם שע"י ביתו שדר בו ניזוקים הם וע"פ הטעם שכתבתי דציבור שאני י"ל בזה גם הא דסי' קס"ב ס"ו הנ"ל דבני מבוי שאני דמסתמא משתתפים לעולם משא"כ בשני שותפים דעלמא ולכן נלענ"ד דמזמן העבר מחויבים לשלם דהא מדד"מ גם בית תפלה כ"ז שאין משיגים פיטור מערכאות מחויבים לשלם אבל אם יחלקו א"ע בנימער אחר אין להסופר טענה עליהם

סימן רסט להרב וכו' מו"ה שליט גאבעל נ"י אבד"ק ברעזוב

מה ששאל בדין שנים שיש להם בית א' בשותפות לראובן ג' חלקים ולשמעון חלק רביעי ושמעון יושב בעצמו בביתו וראובן משכיר קצת מדירותיו לאחרים ובנימוסיהם אם משכירין אפי' רק חדר א' מגיע לשלם שטייערין מכל הבית וראובן טוען שישלם שמעון רביע מכל המס המגיע ושמעון טוען שישלם רק רביע מכפי מס המגיע אם אין משכירין מהדירה לאחרים כיון שהיא אינו משכיר כלום והנה בסי' קנ"ה סל"א מבואר דדוקא באין ההיזק בא בשעת מעשה מותר לעשות בתוך שלו משא"כ בבא בשעת מעשה הוי גירי' דילי' וע"ש ס"ד גבי מעזיבה ובטור שם סכ"א בשם תשו' הרא"ש דגם למ"ד דעל ניזק להרחיק א"ע דוקא בבור דבקל יוכל להרחיק הבור ולא נפיש היזיקא וגם לא הוי תשמיש קבוע אבל גבי מרתף דא"א לבית בלא מרתף לכ"ע על המזיק להרחיק א"ע ע"ש. וא"כ בנ"ד שבשעה שמשכיר ראובן דירתו חל מיד שיעבוד המס על כל הבית וע' ב"ב (דף נ"ה ע"ב) ותוס' שם דשיעבוד המס הוי כגבוי וגם לא יוכל שמעון לעקור ולבטל דירתו ולהשכיר לאחרים כיון שצריך לה לעצמו וא"כ מדינא על ראובן שלא לגרום היזק לשמעון אף שעושה בתוך שלו אך דמ"מ יוכל להשכיר ולקבל ע"ע המס שיחול עי"ז ואף דבסי' קנ"ה סל"ג הובא ב' דיעות היכא דצריך להרחיק ולא הרחיק וגרם היזק אם חייב לשלם מן הדין שירויח היא ויפסיד לאחרים כמ"ש הפ"י בב"מ (דף ס"ה ע"א) ובב"מ אה"ע סי' צ"ג סכ"א דגם בגרמא חייב אם נהנה מן הגרמא וכ"ה בשו"ת גו"ר הספרדי חחו"מ כלל ג' סי' מ"ב דאינו בדין שזה יהי' ניזק וזה יהנה עוד מן ההיזק וע' בשו"ת ב"א חחו"מ סי' כ"ו ובשע"מ חו"מ סי' כ"ו סק"ב באורך ואף דבנד"ד מתכוין לטובת עצמו הרי מבואר בסי' ס"ו סכ"ג וש"ך שם דגם בכה"ג חייב מדד"ג ועוד דהא אנו דנים עתה מי מהם חייב לשלם ובוודאי יש לפסוק דהחיוב על מי שנהנה דגם אי נימא דהוי רק גרמא מ"מ מחויב לסלק ההיזק מחבירו ומשמתינן לי' מדין הש"ס כנודע וע' ב"ב דף כ"ב) וחו"מ סי' נ"ה ס"א בהג"ה וסמ"ע ועוד בכמ"ד ולכן פסקינן שישלם ראובן כל המס הנגרם על ידו ולכן לענ"ד יש לפסוק דראובן חייב בכל המס המתגולל יותר ע"י שכירות חלק מדירתו וז"ז אין פנאי להאריך

סימן ער להרב וכו' אבד"ק קידרוניץ

מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו באשה א' שהי' לה כוי' למעלה מגב היד ועלה כל העור בנפיחה ואח"כ נעשה נקב קטן ויצאו המים שבניפוח ונפל העור בחזרה ואח"כ נקלף העור ורק ב' או ד' מקומות קטנים מכעדשה נשאר עוד העור מחובר לבשר וע"י הכאב לא יכלה לקלפם והלכה לטבול ואחר הטבילה קלפה מקום א' והרגישה כאב ונסתפקה אולי הי' נקלף קצת כחוט השערה במקום הנ"ל קודם הטבילה ושאר המקומות לא יכלה לקלוף כלל ע"י הכאב ורו"מ הביא ד' הט"ז סי' קצ"ח סקי"ד וד' הש"ך סקי"ג דאם א"א לטבול יש לסמוך על המקילין דכל הדינים לא נאמרו אלא לטהרות ובהד"ט ס"ק כ"ג דאם מצטערת בנטילתה יש לסמוך על המקילין דזהו בכלל אינה מקפדת והוי מיעוט שא"מ וא"ח ומשמע דשרי לטבול כך ובפרט דבנ"ד ספק אי הוי כן בשעת טבילה והוי סד"ר אך דאיתחזיק איסורא גם הביא ד' חכ"א כלל קי"ט סט"ז לענין קליפת עור בשר התלוים שאינם חוצצים ולכן הורה רו"מ שא"צ לטבול שנית ובצירוף ד' הט"ז ס"ק כ"ב בציפורן המדולדל דבמקום שלא נתגלה מעולם ל"ה חציצה וה"נ בנ"ד הרי לא נתגלה מעולם ואף שעלה כבר העור בנפיחה וניקב נקב קטן כיון שחזר ונתדבק ל"ה חציצה ואח"ז לבו נקפו בהוראה זו די"ל בנ"ד כיון שכבר עלה בנפיחה רק שחזר אח"כ ונתדבק י"ל דדמי לדבר אחר שנדבק בו וגם כי ד' הט"ז תמוהים שהוא נגד ד' תוס' חולין (דף ע"ג) ור"ש דמקואות ורא"ש דנדה שכתבו גבי ידות הכלים הארוכים דל"ה מקום חתך חציצה משום דבכלים ל"ה ביה"ס חציצה והובאו בב"י כאן ובטו"ז סוס"י ר"ב ומזה מוכח דבאדם הוי ביה"ס חציצה והאריך בזה בפלוגתת הפוסקים בדין צפורן העומד לחתוך אי כחתוך דמי ויבואר להלן

והנה מה שנסתפק אי מה שעלה בנפיחה וחזר ונתדבק אי הוי כלא נתגלה לכאורה יש להביא ראי' מפ"ב דעוקצים מ"ה ופ"י ה"א שם דבאגוזים ושקדים האוכל וקליפתה חיבור זל"ז והקליפה שומר כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חיבור טבעיי אכן כשסרה הקליפה אע"פ שהחזירה למקומו אינו מטמא ע"ש ומבואר דוקא משום שאינו חיבור טבעיי רק ביד"א וכמ"ש כה"ג בתוס' זבחים (דף ק"ה) שאין חיבורי אדם חיבור וע' תוס' נזיר (דף נ' ע"ב) מ"ש לחלק בין טו"מ לטו"א בזה וע' בר"ש פ"ג דאהלות מ"ד ופ"ג דעוקצין מ"ח אבל היכי דחזר ונתחבר חיבור טבעיי אין חילוק בין הוגבה מקודם וחזר ונתחבר בין חיבור מעיקרא כיון שהיא חיבור טבעיי ומה שתמה על הט"ז מד' הר"ש ורא"ש בהא דידות הכלים שהביא הב"י שם במקומו המעיין בב"י ימצא שצידד שם לומר דבציפורן כיון דאפי' כשמחוברת עומדת ליקצץ ואפ"ה לא חייצא א"כ ה"נ כשפירשה מעט וע"ז הוסיף הט"ז לבאר החילוק בין פירשה מיעוט לרובה וז"פ. ואולם המעיין בט"ז סוס"י ר"ב ימצא דלא העתיק בלשונו כלל החילוק בין כלים לאדם רק כ' סתם דביה"ס אינו חוצץ וי"ל דס"ל כדעת הר"ש סוס"י דמקואות שהביא התו"ח בחולין (דף ע"ג) שם ליישב קו' התוס' בהא דידות הכלים אמאי אינו חוצץ וכן הקשה הרשב"א שם והניח בקושיא והתו"ח תי' דבביה"ס לא, קפדי אינשי אחציצה ואף דכל העומד ליקצץ כקצוץ היינו לענין מגע אבל חציצה ל"ה דכל כמה דלא קצץ לא קפדי אינשי בהכי ול"ה חציצה וכ"ה בחי' הר"ן לחולין שם וא"כ אין חילוק בין אדם ובין כלים בזה וכן נלע"ד ראי' מד' המרדכי בשבועות בדין מיעוט שאינו מקפיד דשי' רש"י לחלק בין שערו לבשרו ור"ת חולק והביא בשם ר"י שדקדק מסו"פ דם חטאת דם שעל בגדו חוצץ וחציצה דכלים כבשרו ואפ"ה, תליא בקפידא וע' בתוס' עירובין (דף ד') וש"פ ג"כ בזה ומוכח דאין חילוק בין חציצה דכלים לבשרו אך דבזה י"ל דבעלמא וודאי אין חילוק לכ"ע ורק לענין ביה"ס יש חילוק אבל מד' הר"ש גופי' מוכח דהא דנקט כלים ל"ד דאל"כ יסתרו דבריו למ"ש בעצמו סופ"י דמקואות דאין לחוש לחציצה בביה"ס והוכיח כן מתוס' שם וגם מהא דפ"ט מ"ג ומשום דלא קפדי בביה"ס אחציצה והיכי דקפדה חוצץ ולכן בידות הכלים דלא קפדי מדלא חתכן וכמ"ש הר"ן להכי אינו חוצץ וכן י"ל כוונת הרא"ש ובפרט דכל ראייתם היא מתוס' והרי התוס' גופי' ס"ל כן גם באדם

ומצאתי בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' צ"ט שתמה על הרא"ש וב"י במה שחלקו בין כלים לאדם בזה דמהש"ס דחולין שם מוכח דכיון בעומדים ליקצץ ל"ה חציצה כלל לענ"ד נמצא כה"ג בכ"מ פט"ז מטי"מ הל' ה' בישוב ד' הראב"ד דאי אין כלי טמא חוצץ הוי כמגולה ול"ה חציצה משא"כ אם חוצץ ע"ש וכ"ה בתוס' שאנזא פ"ג דעדיות מ"א רק דהתם ענין חציצה אחרת כמובן. (ומה שתמה שם על הש"ע סי' ק"כ שכתב דצריך להטביל ידי הכלי סותר לר"י ר"ב לק"מ דהתם בידות שאין עתיד לקוצצן ומבואר בב"י שם ד"ז בשם מרדכי ורמז לר"י ר"ב דשם יתבארו דיני ידות הכלי וז"פ). ולפי דבריו זהו טעם רוב הפוסקים בדפנון שאינו חוצץ דאדרבה כאן שסופו לקצוץ והוי כקצוץ שוב אינו חוצץ או כד', הר"ש ור"ן ותו"ח דמדלא נטלו מוכח שאינו מקפיד ולפי"ז הי' נראה דבקליפת עור המכה שכואב לה לקלפו ודבוקו לבשר אף שסופו להתייבש ויקלפו מ"מ כיון דאינה מקפדת להסירו כל זמן שמחוברין בכדי שלא יכאוב לה אין בהם חשש חציצה וכמ"ש רו"מ בשם החכ"א ג"כ כה"ג

ואולם ראיתי בשו"ת פ"י ח"ב סי' ל"ב שהאריך בדין אשה שטבלה ואח"כ הרגישה באצבעה כעין ציצין שפרשו העור האצבע סביב הצפורן ולא פירשו רובן עדיין והעלה דודאי חוצצין דדמיין לאבר ובשר המדולדלין משום דעומדין ליקצץ וא"כ אפי' כ"ש חוצץ והאריך שם בזה ומסיק דדוקא אם פרשו רובן אינם חוצצין משא"כ בפרשו מיעוטן חוצצים ואין ראי' מדאין מסירתן דמשום הכאב אינה מסירתן ולכן הוי קפידא וחוצץ רק דאין לחוש שמא הי' כן קודם טבילה כיון דעיינה בצפרני' ולא ראתה זאת ע"ש א"כ בנ"ד שלא ידעה לדקדק בזה מקודם כלל שוב יש לחוש שמא הי' כן קודם טבילה וע' תשו' הש"מ סי' מ"ד שהאריך מאוד בענין הגרב והחמיר מאוד להסירו בכאב מקריי ורק היכי דהיא בתמידות וצער גדול להסירו יש להקל וע"ש בסוף התשובה שצידד להקל