מהרש"ם חלק ב רכה

הוי כאלו נחמנית אפטרופא עליהם ויש לה רשות לעשות לטובת היתומים גם בלא ב"ד וע"ש בדרישה שהוכיח דהרא"ש סובר דגם בחובות עכו"ם אי לאו דהויא כאפטרופסת הפורע חובו של חבירו פטור וע"ש בחמ"ח סק"ה וב"ש סק"ד מ"ש בזה ומבואר דאף שיש אפטרופס אחר ליתומים מ"מ יש לה ג"כ רשות לפרוע חובות מפני שסמכו היתומים אצלה ומחויבים לשלם לה וא"כ נראה דה"נ כיון שהוא אמו של הילד ויש לה זכות בדתה"ק לכופו שיהי' הולד אצלה לא גרע כחה מהא דס' קי"ח שיש אפטרופס ממונה על היתומים אפ"ה כיון שסמכו היתומים עלי' יש לה רשות לעשות לטובת יתומים ולפרוע חובות וה"נ בנ"ד שטובת היתום שיהי' אצל האם כמו ששיערו חז"ל דמה"ט יהי' עד ו' שנים אצלה א"כ בידה לזונו ולתבוע מבעלה ועוד שהרי התומים חקר דהיכי דפורע בפני הלוה ושתק הלוה חייב, לשלם ואף שהתומים פקפק בזה מ"מ בתשו' רשד"ם חא"ע סי' ל"ו צידד ג"כ דאפשר דבכה"ג חייב לשלם ואף שסיים שאין נראה כן מהפוסקים ובתוס' נדרים (דף ל"ג ע"ב) לתי' א' שכתבו דדוקא בזן בניו פטור מלשלם כדעת ר"ת כתבו להדיא דאפי' מפרנסו בפניו ואינו מוחה אפ"ה חשוב מבריח ארי בעלמא ע"ש

אבל עכ"פ בכה"ג שבידה לכופו להיות אצלו י"ל דבונה הולד בפניו לכ"ע חייב לשלם. אולם לדינא נראה דכיון דעברו ב' שנים ולא תבעתו לדין ולא מסרה מודעה בעדים אין בידה לתבעו דודאי מחלה לו שהרי מבואר בב"י א"ע סי' צ"ג דדוקא באלמנה בעינן ב' או ג' שנים אבל בא"א אפי' שתקה יום א' מחלה לו ומבואר בשם הריטב"א וז"ל אמר רבינו בשם רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד ב' וג' שנים אבל בא"א כל זמן שלא תבעה מזונותי' אבדה אותן למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכו' וכן ראיתי למורי הרז"ל שדן אפי' לאשה שהלכה לבית אבי' מפני מריבה שהי"ל עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם עכ"ל. הרי דגם במקום קטט בלא מסרה מודעה אמרי' דמסתמא מחלה ובכה"ג דאיכא אומדנא דמוכח גם דברים שבלב הוי דברים וכ"ה בב"י סוס"י ע' בשם ריטב"א דגם בדאית לה טענה שחייב לתת לה מזונות אם שתקה ולא תבעה מחלה וכ"ה בש"ע שם סי"ב בקיצור וא"כ ה"ג בנ"ד במזונות הולד כיון שלא מסרה מודעא בעדים מחלתן וכמו שדרך נשים לגלגל עם בעליהן אפי' במקום קטט ה"נ בזנה הולד איכא הוכחה שמחלה ובפרט שכבר עברו ב' שנים דגם באלמנה עני' ופרוצה אמרי' דמחלה וגבי מזונות הולד גם בצנועה אינה בושה לתבוע מבעלה ועכ"פ הי"ל למסור מודעא בעדים שלא מחלה

סימן רלז להרב המאה"ג מו"ה יהושע חנליש נ"י אבד"ק פעלשטין והרב מו"ה שלמה רייזגער נ"י מו"צ דשם

מכתבם הגיעני וע"ד הדו"ד שזה יותר משנה שכר ר"י הראנדע מאדון ששכר מהדרעקציא והאנשים המחזיקים מכירת י"ש על הראטע נשתתפו עמו ונתנו לו ריוח כדי שיקבלם לשותפות והתנו כי רק על שנה א' יהיו שותפים ועתה מת האדון והי' ליצטאציע מחדש וחזר ושכר אדון אחר העסק וכן חזר ר"י ושכר העסק על כמה שנים ועוד קודם ששכר ר"י העסק מחדש הבטיחוהו השותפים שיהיו עמו שותפים אלא שלא בא לידי גמר השוואה כמה ריוח יתנו לו ואחר השכירות הסכימו ליתן לו שבעה מאות ר"כ ריוח ועתה נולד סכסוך ביניהם שאין רוצים להיות שותפים רק על שנה א' והוא שכר על ה' שנים וטוען שהבטיחוהו שלא יהי' לו היזק א"כ מחויבים להיות על כל ה' שנים וגם נתנה סכסוך מי יתן השטייער ולא הי' שום קנין ותק"כ ביניהם

והנה הדבר מבואר בב"י חו"מ סי' קפ"ג ס"ד מחודש ד' בד"ה וכ' עוד ומה ששאלתם במי שאמר לחבירו צא וקח בגדים שבבית לוי ויהיו בינינו בשיתוף והלך זה ולקחן ואח"כ חזר בו חבירו ואמר אין לי חלק בהם ואיני רוצה לא בהפסדן ולא בשכרן. תשובה. הדין עם הלוקח ועל כרחו יפרע חלקו דשלוחא שויי' וכו' ע"ש ומבאר דמי שהבטיח לחבירו קודם הקנין לקנות לשם שותפות א"צ, שום קנין אבל היינו בלא נתינת ריוח אבל בהבטיח ליתן ריוח אז לא הוי כשליחות וצריך קנין כדמוכח מדברי הב"י סוס"י קע"ו בשם רה"ג ובש"ך סקמ"ג וגה"מ שם סקמ"ג וגם נ"ל ראי' ע"ז מהא דבילקוט שמואל א' פרשה ג' רמז ק' וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל אבא אבוה דשמואל הוה מתעסק במטכסא ועל גבי' דריב"ב בנציבין בתר זמן קם עמי' א"ל לית רבי בעי האי מלתא א"ל לאו מילין הויין א"ל לית מלתך הימנא סגי מממונא (ר"ל האם אין דיבורך נאמן יותר מממון) א"ל את הימנתא במלתא עלי תזכה למוקמה בר נבואה דכתב בי' וידעו כ"י כי נאמן שמואל וזכה ומוקמי' לשמואל בר אבא ע"ש ומבואר דאבא הוה רגיל למיקני מטכסא ולהביא לריב"ב בפקודתו ואח"ז כשהביא הסחורה לא רצה בו ריב"ב וחזר בו לפי שהי' רק בדיבור ולז"א לאו מילין הויין אלא שאמר אבא שסמך על אמונתו יותר מעל ממון ומוכח דמדינא לא הי' ריב"ב מחויב לקיים דיבורו והא שליחותי' עביד ובע"כ משום שהי' מרויח בהסחורה הוי כקונה וחוזר ומוכר דלאו שלוחו הוא. ועובדא זו הובא גם בס' האשכול הל' מקואות סי' נ"ט ומוכח כהנתה"מ א"כ בנ"ד שהבטיחו ליתן לו ריוח ובפרט שלא הי' עדיין פיסוק דמים כלל שלא באו לעמק השוה כמה ריוח יתנו לו פשיטא שבידם לחזור וגם בהתחילו אח"כ ליקח י"ש ונתינת ראטע כמו בשנה הקודמת הרי מבואר בתשו' רשד"ם חח"מ סי' רע"ג דגם בהתחיל לקיים הצואה יכולים לחזור במה שלא נתן עדיין והביא ראי' מהטוח"מ סי' כ"ה בשם רמ"ה דבטעה הדיין אפי' זכה בפלגא ופש פלגא גבי אידך ההוא פלגא דזוכה בי' כיון דטעה רק בש"ה קם דינא ואידך פלגא לא מפקינן מיני' וה"נ בזה ע"ש וע"ע בב"י סי' רנ"ב שדחה בסברא זו דברי הרשב"ץ דאף שהתחיל לפרוע ההקדשות יכול לחזור ולא דמי להא דסי' י"ב סי"ב דאם בנה זה קצת וכו' כדברי הפשרנים א"י לחזור בו היינו משום דבנין קצת הוי חזקה וקנה הכל משא"כ משיכה במקצת המקח וכדומה הרי ל"מ שיקנה כל המקח וה"נ בנ"ד שלא נעשה לשם קנין על השותפים יכולים לחזור בהם להלאה וענה"מ סי' קע"ו סק"ה וחיבורי משפט שלום שם

סימן רלח להרב הגדול מו"ה יעקב ווייצמאן נ"י אבד"ק גריידונג ברוסיא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בריחים של וואלצען שנוהגים בסביבותיכם להכשירם ולנקרן לצורך טחינת קמחא דפסחא ועתה נודע לו שבריחים א' שבחדשי אב ואלול העבר לתתו החטים ע"י הדחה שעה ושתים ולכן נסתפק כי הגם שמנקרין עד מקום שהיד מגעת אבל יש חורין וסדקין וליוואטורין שאין העין שולטת שם כלל לברר ולנקות ולנקר דבריחים שאין לותתין החטים סומכין ע"ד תשו' נ"ש סי' י"ב דמתיר מטעם ס"ס אבל בנ"ד ידוע שלתתו ולפמ"ש במחה"ש סי' תק"ג סק"ח דטעמו של הנ"ש משום דספק שמא לא טחנו תבואה לתותה ושמא נתבטלה בשאר תבואות שאינם לתותות כמ"פ וגם אין כונתו לבטל ועפ"ז העלה במחה"ש דלדידן דלותתין כל התבואות אזדא לה היתר זה אבל בתשו' נ"ש שם מבואר דגם בודאי לתתו איכא ס"ס שמא לא נתחמץ בשעת לתיתה ושמא נתבטל בשאר חטים ואף שבק"ז סק"ג מבואר דבודאי לתתו אסור וע"ש בפ"י סקי"ז י"ל דהיינו בטחנו החטים לפסח תיכף אחר טחינת הלתותים משא"כ בנ"ד שעברו כמה חדשים בינתים עכ"ד. והנה מ"ש בשם הט"ז נהפוך הוא שהט"ז כ' דגם בידוע שלתתו שמא לא נתחמץ אבל הח"י סי' קי"ח החמיר וגם המג"א הביא בשם תה"ד וב"י סי' תמ"ב דחמץ גמור הוא וגם בא"ר סקי"ב השיג על הט"ז שהרי בתה"ד סי' קי"ט מפורש דאם מחזיקים הסלת לחמץ גמור מפני שלותתין החטים והעכו"ם אינם נזהרין בלתיתה ע"ש

והנה בגוף הריחים הנ"ל בחנתי ונסיתי כמ"פ וגם הועד לפני מרבנים יראי ה' שבחנו גם הם שמתהוה הזיעה אחר יום או יומים בהרייערן עד אשר ינטפו נזלי מים בתוך הקמח ועי"ז מתדבק מסביב בכל פעם יותר והקמח עובר דרך הבצק והמים בתוכם ממש וגם כי אח"ז חוזרים ולוקחים הבצק שנתייבש ומניחים אותם בהמכונה ונטחן לקמח ומזה מתהוה הקמח מן הנימערן שלישי ורביעי וחמישי והעיסה המהוה שם בחנתי שהוא חמץ ממש כמו שאור חמץ ועפ"ז כתבתי בתשו' להגאבד"ק טארנאפאל נ"י שיפה עשה הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל והגאון מהרש"ק ז"ל שאסרו הקמח הנטחן בריחים הנ"ל כי החוש מעיד יותר מן הכל והסוברים דזיעה אינו מחמיץ היינו משום