מהרש"ם חלק ב קעה

ובזה יש לדון גם במ"ש רו"מ דכיון שעשה. שטר י"ל דלא גמר להקנות בכסף לבד וכיון שהשטר חספא בעלמא אין כאן קנין כלל וכמ"ש כה"ג בתשו' ר"מ שיק סי' ש"כ דדמי לא"ל לך משוך דלא קנה בקנין אחר ולפמ"ש י"ל דהישראל ודאי גמר ומקני כמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"א ע"א) סוד"ה רב אשי וכו' דאנן סהדי דגמר ומקני וגם העכו"ם גמר וקני מטעמא דכתיבנא ועוד דכיון שעשה הקנין המועיל מדאורייחא ל"מ מה שמכוין שלא יקנה בו וכמ"ש הח"ס סי' ש"י ובפרט בסי' שי"ג ודוקא בא"ל לך משוך ששינה ממה שא"ל בפירוש משא"כ בזה. ועוד דבעשה ב' קנינים נתכוין רק ליפות כח המקח ולא לגרוע ולבטל קנין הקודם וכדמוכח בתשו' הרא"ש שהובא בטוח"מ סי' קע"ג בדין התנו לקבל בקנין דהיכי דא"צ להקנין אין החלוקה מתבטלת בעבור שלא קיבל בקנין וכן מוכח בח"מ סי' רמ"ג ס"ט לענין, חזקה ע"ש ותבין. ועוד יש לדון לפמ"ש בפסקי מהרא"י סוס"י ר"ל דדוקא במתנת שכ"מ דלאפוקי ממונא מיני' קאתי אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אבל היכי דהקנין בא לעיולי לי' ממון בכל מאי דיקנה ניחא לי' ול"א שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ע"ש. וא"כ בנ"ד שמכר כפי מקח שרצה והעכו"ם לא סירב בשום דבר מפני שיודע בעצמו שאין המקח אלא אדעתא שיחזור הישראל ויקנה ממנו בסוף השנה ויתן לו ריוח וא"כ מצד שניהם אין סברא לומר דלא גמר וכו' ודמי להא דעיולי ממונא דניחא לי' במאי שיקנה ואף. שבבתי כהונה הספרדי חלק ב' ועד סי' י"ז האריך לדחות דברי תה"ד הנ"ל ועמ"ש בס' יוס"ד סי' ש"כ אבל לענ"ד בנ"ד שהשטר הוא רק לראי' כמ"ש רו"מ בעצמו פשי' דל"ש לומר שלא גמר להקנות אלא בשטר שהרי הוצרך להיות לראי' ולזכרון באיזו מקח ואיזו זמן תחול המכירה וע' בשו"ת ב"ש חא"ח סי' ס"ח ושו"ת רמר"א חא"ח סי' י' שהעלו ג"כ שאין הקנין מתבטל ע"י מה שגי"ד שיתן שטר אף שהשטר אין בו ממש וע"ש ברמר"א סי' י"א עוד בזה וע"ש בתשו' ב"ש מדברי הט"ז א"ע סי' נ' סקי"ב ג"כ בזה

סימן רי להרב הגאון המפורסם מו"ה אלי' דוד שליט"א אבד"ק מיר ברוסיא וכעת בירושלים עה"ק תוב"ב

מכתבו הטהור הגיעני וע"ד אשר ענותנותו תרביני ועלה ונסתפק בדין המארקין ששולחים השואלים אם עי"ז מחויבים להשיב גם במקום שאין כדאי להשיבו מחשש גזל לא אכחד כי זה כמה אשר גם, רעיוני נבוכו ולפע"ד עפה"ד אין חיוב להשיב המארק כי הלא א"א להשיב שיהי' השואל מרויח בזה כי אם ישוב במכתב ריק יופסד על דמי הבי דואר א"כ זה נהנה וזה ל"ח דכופין עמ"ס והוא דאורייתא כדמוכח מתוס' ב"ב (דף י"ב ע"ב) ד"ה כגון וסמ"ע סי' קע"ד ולהיות חיוב להשיב עי"ז בודאי לא יתכן אם לפי דעת המשיב אין כדאי כי הלא הוא ביטול זמן תורה וטרחת כתיבה ואטו מחויב המשיב בשביל שעשה זה שלא כהוגן להפסיד לעצמו והג' מהרש"ק ז"ל עשה לפמשה"ד כאשר גם אני בעניי עושה כן כמ"פ ע"פ רוב אבל לפעמים מפני כושל כוחי וביטול הזמן אינני משיב בכה"ג ויפה כ' רו"מ הדר"ג שאם, רושם אצלו שליחת המארק לזכרון יצא י"ח ואם יבא לתבוע יוחזר לו

ובדבר חשש עינוי הדין על תשובת שאלה בעת ששוכב מעט לישן ביום הנה גם בד"נ קיי"ל דלא מיקרי עינוי הדין אלא כשמשהין אחר שכבר נגמר הדין ולא קודם גמר דין כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ"ט ע"א) ד"ה ולא בב"ד וכו' והוכיחו כן מהש"ס (דף ל"ה) יעו"ש ומכ"ש בשאר דינין כל זמן שאינו יודע בבירור מה להשיב בודאי אין בזה משום עינוי הדין מדינא והא דכ' בשל"ה ומש"ח שהביא כת"ר בשם הפת"ש ליו"ד רמ"ב סק"ט דלשי' רש"י גם בהוראת או"ה איכא משום עה"ד הרי מפורש שם ג"כ דדוקא אחר שהוראה ברורה לו אבל כ"ז שאינו יודע השאלה כלל בודאי אין בזה משום עה"ד וברע"ב פ"ה דאבות מ"ח על עינוי הדין שיודעין להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו עכ"ל הרי כמ"ש

והא דפ"ח דשמחות היינו משום אלמנה ויתום לא תענון שמצער את האדם להמתין ועל כל צער שמצערין את האדם איכא לאו זה והשי"ת יודע כי אני בעניי כמ"פ הזהרתי את ב"ב שאם יבא מי לשאול באמצע אכילה או שינה לא יעכבו אלא יביאו לפני או יקיצוני כי יפחד לבבי ממאמר זה ובליקוטי מהרי"ל ריש הל' פסח בשם מהר"ש שדרש מאי דכתיב מי האיש החפץ חיים וגו' ועשה טוב וגו' אין לך טוב כגמ"ח וכו' אם הוא ת"ח יהא גומל חסד ללמד תורה לב"א חנם ויהא נוח ומזומן לבריות בכל שעה לדון ולהורות בלי שהות עכ"ל אבל מ"מ בעובדא דמס' שמחות בודאי הוא רק מילי דחסידי כמ"ש חז"ל וסביביו נשערה מאוד וגו' כחוט השערה דהא התם השמש חטא ולא ר"ש כי אם ר"ש ישן בלא הודע והשמש אמר רבי ישן במה נתחייב ר"ש משום עינוי ובע"כ שהוא רק דקדוק בעלמא כחוט השעה. ועוד הרי מבואר בנדרים (דף פ' ע"ב) כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת וכו' ולר"י כביסתן קודמת אפי' לחיי אחרים ובאה"ע סי' פ' סי"ב בשם רמב"ם דצער גופה קודם אפי' ספק סכנה לולד כמ"ש הב"ש סקט"ו. ומה שתמוה מדוע פסק הרמב"ם כר"י ודלא כרבנן כבר כ' בהגהת ש"ל שם בשם שאלתות דפסק כר"י אך המעיין בירושלמי פ"ח דשביעית הל' ה' ימצא דטעמי' דר"י משום דס"ל דגם כביסה הוי חיי נפש וכ"ה בר"ש שם מ"ה. וע' תשו' ח"ס יו"ד סי' רל"א מדברי הפי"פ פ' ראה והח"ס סיים דצרכי ב"ב קודמין אף לבני עירו בכל צרכיהם אפי' אין לבעה"ע מזון ומחי' כלל וע' תשו' ב"ש יו"ד סי' צ"ט ח"ב והג"ה שם בזה ובמ"ש שם מדברי רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז דספק סכנה שלו קודם לסכנה ודאי של חבירו והוא נגד הירושלמי שהובא בהגמי"י וסמ"ע ח"מ סי' תכ"ו ומ"ש הפת"ש בשם אגודת אזוב דלא קיי"ל כהירושלמי יעוין עוד בתשו' יד אלי' סי' מ"ג מדברי הש"ט בפתיחת מו"נ וע' מש"ז א"ח סי' שכ"ח סק"ז מדברי רדב"ז הנ"ל ואני מצאתי בא"ר א"ח סי' שכ"ט סק"ח בשם או"ה כלל נ"ט שפסק דא"צ להכניס א"ע בספק סכנה עבור חבירו וע' תשו' ר"מ שיק חיו"ד סי' קנ"ה ועל כל פנים אין חיוב לצער א"ע בשביל צער חבירו וע' בס' חסידים סי' תרצ"ט דמצוה להדיוט לומר הרגוני ולא יהרג ת"ח א"כ צער ת"ח גדול ג"כ מצער הדיוט ולכן אין שום צד לומר שיחויב ת"ח לצער א"ע בכדי שלא יצטער האחר ולכן צ"ל דברייתא דמס' שמחות סובר כדעת, ב"פ בבב"מ (דף ס"ב ע"א) דלא ס"ל כדרשת ר"ע דחייך קודמין או שהוא רק מצד חסידות ודקדוק כחוט השערה שהצדיקו הדין עליהם וכמש"ל

מ"ש בדין אם מהני תנאי בתחלת קבלת הרבנות כיון דבצערא דגופא ל"מ מחילה. הנה בתשו' מהרי"ק שרש י' באמצע התשו' ענף ג' תלי לה בפלוגתא דרש"י ור"ח ולשי' ר"ת דוקא בסתם אמרי' שלא מחל אבל אם מחל בפירוש מהני והביא שי' כמ"פ דס"ל בצערא דקוטרא וביהכ"ס אם מחל בפירוש מהני וזהו ג"כ דעת ר"ת יעו"ש ובמל"מ פ"ו מאישות ה"י העמיס גם בשי' רש"י דמחילה בפירוש מהני גם בצערא דגופא ומביא ראי' מש"ס ב"ק סו"פ החובל הכל כנעני ע"מ ליפטר ע"ש (ובמ"ש המל"מ שם דיכול לחזור בו קודם שהזיקו והביא ראי' ממהרי"ט הדבר מבואר ברא"ש פ"א דב"ב ועקצה"ח סי' קנ"ה סקט"ז) ובמג"א סי' קס"ט כתב בפשי' דתנאי ל"מ בצער הגוף ולא הביא מהנ"ל וע' שו"ת גא"י ח"מ סי' י"ב באמצע התשו' שתמה על המג"א מש"ס דב"מ (דף צ"ב ע"ב) דבגדולים ידעו ומחלו וע"ש ברש"י ומוכח ג"כ כדעת מל"מ הנ"ל וע' בירושלמי פ"ב דב"ב ה"ג וצי"ר שם מ"ש מדברי מהרי"ק ומל"מ ולא הזכיר מדברי מג"א הנ"ל ועפ"ז יש לדון דכיון דכבר נהגו כל הרבנים להקל בזה א"כ כל קהל המקבלים רב גם בסתמא הוי כהתנה כמ"ש כה"ג הרמ"א ביו"ד סי' הס"ט סי"ח ובא"ח סי' רע"ט וא"ע סי' ע"ו וב"ש סקי"ב וחו"מ רס"י ס"ז ועוד בכמ"ק: