מהרש"ם חלק ב קיד

האחר העע"ג לכן בחליצה גם באעע"ג ל"מ וע' בתשו' הרשב"א ח"א סי' כ"ו וסי' תקצ"ו ובב"י א"ח סי' ת"ס ותשו' מהר"י חא"ח סי' קנ"ו וחיו"ד סי' פ"ב באורך בזה וזהו ג"כ דעת רמב"ם שכתב בחרש וחרשת טעמא דלאו בני כונה נינהו ולפמש"ל בישוב דברי רמב"ם יש לדון בזה ויבואר להלן

ואולם כ"ז בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אבל כהא דנד"ד שהוא בכלל מדבר ואינו שומע הנה דעת רמב"ם פכ"ט ממכירה ה"ב דדינו כחרש וכבר תמהו עליו מש"ס דגיטין (דף ע"א) דמבואר שדינם כפקחין ובכ"מ תי' דהתם מיירי בשומע קצת אבל באינו שומע כלל דינו כחרש אבל צ"ע דהא בגיטין שם דייק ממאי דמדבר ואינו שומע זה חרש דכתי ואני כחרש ולא אשמע ומשמע דאינו שומע כלום דומיא וכאלם לא יפתח פיו וביותר תמה בשו"ת מהר"ם שיק סי' ע"ט שהרי הרמב"ם בעצמו פ"ב מאישות הכ"ו כתב וז"ל חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעים ולא מדברים אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם וכו' ומוכח דמיירי באינו שומע כלום דומיא דרישא לכן נראה דהרמב"ם לא כ"כ אלא לענין מכירת קרקעות דגם במי שהוא כבר בר מצוה שדינו לכל דבר כאיש גמור אפ"ה עד עשרים שנה אין דינו כגדול בקרקע של אבותיו ובשלו עד שידע בטוב מו"מ לכן גם בכה"ג שאינו שומע איננו עכ"פ כיודע בטיב מ"מ או כבן עשרים אבל בכל שאר דברים דינו כגדול שוב מצאתי בנה"מ סי' רל"ה שתי' כן וע"ש במהר"ם שיק סי' קמ"ו שתי' עוד דבמו"מ בעינן שיהי' סמכא דעתי' דמוכר וקונה ובאינו שומע לא סמ"ד כיון שאינו יודע דעת שכנגדו כיון שאינו שומע דיבורו ע"ש

והנה בא"ז הל' שחיטה סי' שס"ז הביא ג"כ מהא דפ"ק דחגיגה וכתב וז"ל א"נ נראה בעיני דחרש דמתני' מדבר ואינו שומע דלא קיי"ל ככלי דרבי דאמר בירושלמי פ"ק דתרומות ופ"ק דחגיגה וכו' ההוא אמרת לית כללי דרבי כללי דתנינן תמן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' ותנינן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה וכו' חליצתה פסולה ואר"י לפי שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינן חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר הדא מסייע לר"י דאמר לית כללי דרבי כללי וקשה לי עלה מפ"ק דחגיגה דתנן הכל חייבים בראיי' חוץ מחש"ו מה שוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו אף חרש וכו' כדתנן חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו שומע וא"מ מיהו ההוא לאו דסמכא הוא דתנן בפ"ב דמגלה הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחש"ו והתם בע"כ בחרש מדבר דאל"כ למה הוצרך למעטו וכו' והא ליכא למימר דרבי לא איירי אלא במקום שאין להוכיח מן המשנה דא"כ מה סייעתא מייתי לה פ"ק דחגיגה וההוא דחגיגה ומגלה קשיין להדדי וההוא דנדה (דף י"ג ע"ב) וכו' מדרבי לדרבי מייתי ראי' עכת"ד ונראה דגם לדעת הא"ז מ"מ מודה דבחליצה במדבר ואינו שומע החליצה כשרה דהא בירושלמי גופי' מייתי דברי ר"י לפי שאינם באמר ואמרה ומינה דייק דכללין לאו דוקא שהרי לטעמו של ר"י גם בשומע ואינו מדבר פסול ומוכח דעכ"פ כללא דמתני' דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ הוא שאינו שומע ואינו מדבר והרי חזינן דקתני חרש וחרשת בחליצה וגם שומע ואינו מדבר בכלל חליצתן פסולה כדמוכח מדברי ר"י דמפרש משום דאינו בכלל ואמר, ואמרה א"כ מוכח דכללא לאו דוקא אבל במדבר ואינו שומע אינו יוצא מן הכלל שהן כפקחין והא דבתרומה גם מדבר ואינו שומע חרש הרי מפרש בירושלמי שם לעיל דאתיא כר' יוסי דבלא השמיע לאזנו לא יצא וס"ל דלאו דוקא בק"ש משום דכתי' שמע אלא גם בכל המצות ומשום דלא ישמע הברכה לא יתרום אבל מ"מ בר דעת הוא ויש בו כונה שהרי בירושלמי שם לעיל מפרש מאן תנא חרש דלא כר' יהודא וכו' אבל תו"מ צריכות מחשבה וכו' כתיב בהן מחשבה וכו' הרי דכיון דצריכין כונה בתרומה גם, דיעבד אין תרומתו תרומה ובמדבר ואינו שומע אף דלכתחלה לא יתרום מ"מ בדיעבד מפורש במשנה ובירושלמי שם לעיל דתרומתו תרומה והא דלא יתרום הוא רק מפני הברכה ואליבא דר' יוסי א"כ מוכח מהירושלמי להדיא דבמדבר ואינו שומע בר דעת ובר כונה היא ואף שהא"ז מחמיר לענין שחיטה היינו בדליכא אעע"ג אבל בחליצה שהב"ד עע"ג ומלמדים אותו שפיר מהני חליצתו ואף דלרבנן דר"י בנו של ריב"ב בחרש שחרס גם באחרים עע"ג פסול כדמוכח בירושלמי ריש הפרק היינו בחרש גמור שאינו בן דעת כלל משא"כ במדבר ואינו שומע וגם בזה צ"ע דהא במדבר ואינו שומע שתרם גם באין אע"ג תרומתו תרומה וגם לכתחלה אין בו חשש אלא משום הברכה ומוכח דהוי בר דעת גמור ועכ"פ גם לדעת הא"ז נראה דבאעע"ג שפיר מהני חליצתו

ואתה תחזה כי דברי הריטב"א ביבמות (דף ק"ד) שכתב דבחליצה נמי פסול במדבר ואינו שומע והעמיס כן בדעת הירושלמי דתרומות אינו משום שאינו בן דעת שהרי מפורש בירושלמי עצמו דחרש מדבר ואינו שומע הוא בן דעת גמור וגם בתרומה דכת' בה מחשבה בקרא דונחשב לכם אפ"ה מותר לו לתרום אי לא הברכה ומכ"ש בחליצה דלא כתי' בה מחשבה וכל הוכחת הירושלמי מהא דחרש וחרשת שחלצו הוא רק להוכיח דעכ"פ כללא דרבי לאו דוקא שהרי מתני' מיירי גם בשומע ואינו מדבר שהרי ר"י מפרש טעמא משום שאינן באמר ואמרה וגם במדבר ואינו שומע כיון שאין שומעים בעצמו אמירתם אינו בכלל אמר ואמרה אבל אין לזה הכרח ומ"ש הריטב"א דבע"כ מיירי גם בחרש שמדבר ואינו שומע דאל"כ אמאי לא קתני נמי שוטה היא תמוה דכיון דמיירי בשומע ואינו מדבר להכי לא קתני שוטה דהתם לאו בר כונה הוא ואין בה כלום וכן בחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו כלום ומדקתני חליצתה פסולה ש"מ דמיירי בשומע ואינו מדבר ופסול משום שאינו באמר ואמרה אבל במדבר ואינו שומע לכ"ע כשר ועוד דא"כ למאי דמשני דלאו בני דיעה וגם במדבר ואינו שומע מיפסול מה"ט א"כ הדק"ל אמאי לא קתני נמי שוטה כיון דכולהו משום דלאו בני דיעה נינהו

ועוד נראה דגם לפי הבנת הריטב"א בדעת ירושלמי דס"ל דמתני' דהחרש וחרשת שחלצו מיירי גם במדבר ואינו שומע היינו לשי' הירושלמי שם לעיל דבכל המצות בעי' שישמיע לאזניו דכתי' והאזנת למצותיו א"כ גם בהא דאמר ואמרה בעינן שישמעו כל א' דברי אמירתן כיון דהאמירה בכלל המצות וכיון דס"ל להירושלמי דסתם מתני' כר' יוסי ה"נ הך דחליצה כר' יוסי ואע"ג דסיפא דקטנה שחלצה אתיא כר"מ ולא כר' יוסי מ"מ כיון דסתם מתני' ר"מ ואתיא כר' יוסי ה"נ ס"ל לר"מ כר"י א"נ דאתיא כר"י בהא דצריך להשמיע לאזניו ולא בהא דס"ל דאשה קטנה כגדולה אבל לדידן דקיי"ל כהש"ס דילן בברכות (דף ט"ו) דבשאר מצות מודה ר"י וגם קיי"ל כר' יהודה בזה א"כ פשיטא דא"צ שישמיע לאזניו וע' במהרי"ק שרש קל"ז שהביא מכמ"ק דסתם רבי בהא כחד תנא ובאידך כתנא החולק ועוד שהרי גם הריטב"א מודה שדעת הירושלמי הוא כר"י דמפרש טעמא דחליצת חרש פסולה לאו משום שאינם בני דיעה אלא משום דאינם בכלל אמר ואמרה אלא דס"ל דהיכי דאינם שומעים אינם בכלל אמירה לשי' ריטב"א א"כ בע"כ דהיינו מטעמא דכתיבנא דהירושלמי לשיטתו דס"ל דבכל המצות ס"ל לר' יוסי דבעינן שישמיע לאזניו משא"כ לדידן ומ"ש הריטב"א דהש"ס מסיק דמשום דלאו בני דיעה איננו לפי דעת הירושלמי אלא דמפרש כן בש"ס דילן והרי הש"ס דחי להך טעמא ומסיק באמת דטעמא רק משום שאינם באמר ואמרה ולאו בני קריי' נינהו א"כ מוכח להדיא דלמסקנא באמת במדבר ואינו שומע בן דעת הוא ולדידן הרי בשאר מצות גם אליבא דר' יוסי א"צ להשמיע לאזניו וגם לא קיי"ל כר' יוסי כמ"ש הרמב"ם פ"א מברכות ה"ז ואף דבמגילה לחד ג' ברמב"ם פ"א ממגלה בחרש מדבר ואינו שומע לא יצא השומע כבר כתב הכ"מ דהיינו משום דהתם בעינן פרסומי ניסא וע"ש בלח"מ מ"ש בזה ולחד גי' ברמב"ם לא גרסי' חרש כלל. א"כ עכ"פ בחליצה לפי מסקנת הש"ס דילן לכ"ע א"צ להשמיע האמירה בחליצה לאזניו ובמדבר ואינו שומע מהני החליצה גם לשי' הריטב"א ועוד שהרי הריטב"א שם ביאר אח"כ דאף דאילם דעתו שלימה מ"מ במדבר ואינו שומע מתוך שאינו שומע דיבורו של חבירו עומד נבהל ואין ואין דעתו מיושבת ע"ש א"כ בנ"ד שלמדוהו להבין מה שמדברים אלי' ע"י היכר תנועות השפתים אינו בהול ודעתו שלימה ולכ"ע חליצתו כשרה ובגוף הדין מצאתי גם בתשו' מהרי"ל סי' ק"ז וז"ל עוד הורני מר חרש בור שמדבר ואינו שומע וא"י לקרות. אך שפתותי' נעות מבחוץ כשמברך טלית ותפלין אם יש לצרפו למנין עשרה וכו' והשיב וחרש שמדבר ואינו שומע לא ידענא מאי קא בעי לי' למר הא קיי"ל הרי הוא כפקח לכל דבריו כדתני ריש חגיגה ואי משום דבור הוא מה נ"מ הואיל ובר דיעה ובר מצות הוא אכל בי עשרה שכינתא שריא עכ"ל ומבואר דס"ל ג"כ במדבר ואינו שומע כפקח לכל דבריו ולכן לענ"ד יש להתיר החליצה וגם אם הי' רצונם ביבום יש לפקפק לדידן דקיי"ל חליצה קודם אף דבחרשים גמורים מותר לייבם מ"מ בכה"ג דנ"ד שהוא בכלל מדבר כמ"ש