מהרש"ם חלק ב קיב

דיומא (דף פ"ה ע"א) דלר"י בן לקיש מצילין המת מפני הדליקה שלא יבא לכבות בידים והרי לשי' רוב הפוסקים כל כיבוי משאצל"ג לק"מ דכבר כתב הר"ן פ' חבית ובב"י סוס"י של"ד שם דכיבוי כיון, דלפעמים הו' צריך לגופה החמירו בי' טפי ועפמ"ג סי' שי"א סק"ה דמשאצל"ג יש לו עיקר בדאורייתא. אך בנ"ד נראה דלכ"ע יש להקל דכבר העיר המג"א רס"י רס"ו בהא דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי דלא ליתי לאתויי ד"א ברה"ר דבזה"ז שאין לנו רה"ר יש להחמיר לדעת הטור שבסי' של"ד הנ"ל אבל בא"ר סק"ד תי' דכיון דבנותן לנכרי עובר רק על שבות דשבות וכשיעשה בעצמו הטלטול יעבור על שבות לכ"ע יש להקל ובתו"ש סוסק"א תי' דבשבות דאמירה לעכו"ם דלית בי' מעשה כדאי' בעירובין (דף ס"ז) לכ"ע יש להקל אם יש לחוש שיעבור בשבות ע"י מעשה ע"ש א"כ בנ"ד בין לשי' הא"ר ובין לשי' התו"ש יש להקל באמירה לעכו"ם שיהי' רק שבות דשבות דלא מיבעיא לשי' הסוברים דכתב שלהם דרבנן ועמ"ש בהגהותי סי' ש"מ בשם הא"ז בשם ר' יואל ובשם האגודה דס"ל ג"כ כדעת הגמי"י א"כ הוי באמירה שבות דשבות וגם להחולקים הנה בנ"ד שאין בו צורך לבעל האכסניא אלא כדי ליפטר מעונש הפאליציי' א"כ הוי משאצל"ג כמ"ש בהגהותי סי' רע"ח מדברי הפ"י וראש יוסף שבת (דף ע"ב) ותשו' חו"י סי' קפ"ג וקובץ סופ"ז משבת דבעושה מפני יראת העונש מקרי משאצל"ג וה"נ בנ"ד א"כ הוי שבות דשבות וכשילך בעצמו יעבור בטלטול מוקצה בנייר המיוחד לכתיבה ושנחתם עליו בשבת וגם בנתינתו להאדון הפתקא ובחזרתו א"כ יש להקל ובפרט שיש בזה צ"ג להאכסנאים ולבעלי האכסניות אם נאסור לכולם א"כ קלקלתו תקנתם ויש להתיר לכולם

ומ"ש מדברי החו"י ועה"ג שנחלקו בדין אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר יעוין בתשו' שב"י ח"ב סוס"י מ"ב בדין שליחות מכתבים בע"ש על הבי דואר ומשלם הבטחה שילך בש"ק שהביא מדברי החו"י ועה"ג הנ"ל ופסק להקל במקום צורך הרבה ע"ש וה"נ בנ"ד. והנלע"ד כתבתי

סימן קלז ב"ה ג' חיי חר"ס ברעזן להרב המאוה"ג בנש"ק וכו' מו"ה צבי הירש הורוויץ נ"י אבד"ק ראזוואדאב

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעסק השו"ב דקהלתכם שיש לכמה אנשים עליו חששות בעניני שו"ב ומזמינים אותו ליסע לעיר אחרת ושם יעידו עדותם עליו והשו"ב רוצה שיעידו עליו בב"ד שבעירו לפני מעכת"ה ובית דינו והמערערים ממאנים באמרם שהרב וב"ד הם אוהבים של השו"ב ונוגעים

הנה לא ידעתי מקום לדבריהם המערערים כלל חדא שהרי מבואר בחו"מ סי' ז' ס"ז בהג"ה שאין הבע"ד נאמן לפסול הדיין בשביל שהוא שונאו או אוהבו אא"כ מביא ראי' לברר הדבר ועוד דהא דוקא בדין שיש בו חשש נטיית הלב שונא ואוהב פסול אבל לקבל עדים ולכתוב עדותן נראה דגם שונא ואוהב כשר שהרי הוא כותב רק מה שהעדים אומרים דמי לעדים עצמן שגם אוהב ושונא כשר לעדות כמ"ש ברס"י ל"ג והרי יוכלו לעשות הגב"ע בפני ב"ד דמתא ולשליח הגב"ע לפני רב אחר ועוד נראה דדוקא בדברים שבממון שאינו נוגע לעצמן של הדיינים יש לחוש שמא ע"י אהבתו ושנאתו יהי' דעתו נוטה לצד האוהב אבל בנ"ד שהוא ענין הנוגע לאו"ה וגם להב"ד עצמן יהי' נוגע שלא יכשלו בשחיטתו האסורה א"כ גם אוהב ושונא נאמן וכה"ג כתב בהג"א פ"ק דחולין דגם אם נימא דאין השו"ב נאמן נגד חז"א מ"מ כשאוכל בעצמו מהבשר כיון שאינו חשוד לאכול נבילות לכ"ע נאמן והרמב"ן ברפ"ק דגיטין תי' קו' התוס' דנילף מנדה דעא"נ נגד חזקה ותי' הוא דשא"ה שנוגע גם לעצמה וכיון שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעל. וע"ע כה"ג בתוס' חגיגה (דף י"ד ע"ב) ד"ה בתולה וכו' באמצע הדיבור כעין זה ועמ"ש בדע"ת סי' א' סקכ"ו וסקל"ג וה"נ בנ"ד ועוד שבנ"ד כל הגב"ע רק למלתא דאיסורא וגם נוגע כשר ונאמן ועוד שהרי גם בס"ת שנגנב שלא ידונו דייני העיר מבואר בתשו' ח"צ סי' קל"א ושב יעקב סי' ד' דבזה"ז שמקבלים רב לעיר המנהג שדנים בכל עניני הקהל בפני הרב דמתא ומכ"ש אם יש לו גם דיינים וגם בלא שום סילוק כשרים לדין וכ"ה בתשו' רמ"א סי' נ"ב ומכ"ש בעניני שו"ב שזהו עיקר ההתמנות של הרב והשגחתו וחס לי' לזרעא דאבא קדוש ישראל זצ"ל להיות נחשד להתיר את האסור בשביל נטיית הלב באהבה וכדומה לכן אין להמערערים שום זכות להזמין את השו"ב לפני ב"ד אחר כיון שהב"ד שבעירו אינם מסלקים א"ע מדין זה וכבר פסק הרמ"א סי' ג' ס"א שבדיינים קבועים אין ביד הבע"ד לדין בזבל"א וע' בתוי"ט פ"ג דסנהדרין ובגאון צבי סי' י"ג ואכמ"ל וה"נ בזה ובפרט דבענין גב"ע על שו"ב דתלוי בהכרת השו"ב והעדים א"א כלל לעשות גב"ע אלא בפני ב"ד שבעירו שיודעים ומכירים כל אחד. לכן הדבר פשוט שאין שום חיוב על השו"ב ליסע עמהם למק"א ובפרט שיש עוד שו"ב בעיר לאכל בשר שחיטתו. והנלע"ד כתבתי

סימן קלח ב"ה ה' חיי תר"ס ברעזן להרב המאה"ג וכו' מו"ה שלום גאלרענבערג נ"י אבד"ק סוואליווע: באונגרין

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו היות ששלח את בנו בכפרים לקבץ מעות א"י והי' הרבה מעות נחשת ועשו כריכות כל אחד מסך חמשים צ"ל ונתנום בקדרה ושמוהו בארגז והניח בתוכם גם כריכות של מעות כסף חמשה ר"כ בכל כרך וה' נרשם על כל אחד המספר ורו"מ לא ידע ובבוא איש א' שליח מאדון להחליף נתן לו רו"מ חמשים כריכות בעד עשרים וחמשה ר"כ כי סבר שהכל נחשת וכאשר בא בנו לביתו הודיע לו מזה ושלח להאדון והחזיר לו י"א ר"כ ואמר שיותר לא הי' שם ועתה חסר לו כפי חשבון בנו סך עשרה ר"כ ויען כי חשבון הצעטיל הראשון נאבד רק העתקה נשאר חשב אולי טעה בנו בהעתקה ולא חסר כלום אולי נשאר ביד האדון המותר במזיד או בשוגג ונסתפק רו"מ אם הוא מחויב לשלם ההיזק

הנה מ"ש דיש ספק אולי טעה בנו בהחשבון אינו נ"ל כלל חדא שהרי מותר לו לישבע על חשבון פנקסו כמ"ש הרמ"א סי' ס"ד בשם תשו' הרא"ש וע' בש"ג שעל המרדכי פ"ב דכתובות דאין לחוש לדבר שאינו מצוי וע"ע בש"ג פ"ז דשבועות עוד בזה ואף דבכנה"ג ובאה"ט כתבו בשם מהראנ"ש דעלה א' לא מקרי פנקס היינו במה שמנהג לכתוב בפנקס ממש אבל בכה"ג שנוסע בסביבות המנהג תמיד לכתוב על עלה א' וזהו פנקסו ולא שכיח שיכתוב יותר מכפי שהוא ואם העתיקו מסתמא העתיק יפה ולא שכיח שיהי' טעות בסך עשרה ר"כ במכוון וגם מ"ש רו"מ דדמי להא דסי' שפ"ח והיא מהש"ס סו"פ הכונס גבי ההוא גברא דבטש בכספתא והי' בו מרגליות דאין להוציא מידו מספק דלאו אורחא להניח מרגניתא בכספא ג"ז אינו נראה דהנוסע בדרך אין לו כיסים מיוחדים ולפעמים מערב יחד ובפרט כיון שכתב על כל א' כמה יש בו אין לו לחוש להניחם יחד שהי' בטוח שכל הנוטל משם ישגיח לקרות הנרשם עליהם והרי קיי"ל דסמכינן על כתיבה כדאי' ביומא (דף נ"ה סוע"א) דפריך אביי דניעבד תרי ונכתוב עלייהו הי דחובה והי דנדבה ומשני ר"י ל"ל כתיבה ופירש"י דזמנין לאו אדעתי' לעיוני בכתבא והדר מייתי ראי' דגם ר"י מודה דסמכי' אכתיבה ע"ש ובע"כ דאורחא לעיוני בכתבא. וה"נ בנ"ד וביבמות (דף צ"א ע"ב) פריך אהא דכתב לשם מלכות וכו' הי' במזרח וכתב במערב וכו' תצא מזה ומזה וכו' ואף דלמסקנת הש"ס דאשנויי ליקו וליסמוך מ"מ הרי נמנע ר"פ ולא עבד עובדא ועוד דשאני התם שצריכה לילך לב"ד לאקרויי גיטא אבל הכא הי' בידו לעיין בהנרשם בנקל

ואולם הנה בנ"ד שהוא מעות עניים כבר הביא רו"מ מהא דסי' ש"א ס"ו דאפי' פשע בהם פטור אא"כ הי' מופקדים בידו לצורך עניים מיוחדים אך מה דפשיטא לי' לרו"מ הדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא וכבר האריך במח"א הל' שומרים סי' ט"ז וס' י"ז להוכיח שדעת רש"י וסייעתו דהיכי שהבעלים מסרו לידו