מהרש"ם חלק א עד

לא הי' בידה לעשות שליח דכל דאיהו ל"מ עביד לא מצי משויא שליח ועתוי"ש עירובין (י"ג ע"א) שהוכיחו דכתיבת הגט לא בעי שליחות דא"כ מי שידיו קטועות לא יגרש את אשתו ע"ש וה"נ בזה לכן הוצרכו להודיענו דגידמת חולצת בשיניה: ומ"ש כתר"ה דכיון דגבי קטנה שחלצה מקשינן אשה לאיש וה"נ לענין שליחות מלבד דלשי' כמ"פ אין ההיקש אלא מדרבנן וכבר ראו עיניו הבדולחים דברי הב"ש א"ע אלא שהשיג עליו ובאמת דהרשב"א כתב שברוב הספרים גרסי' חליצתה כשרה וכן הוא בכל הספרים המדוקדקים בישיבת הגאונים ובשם פיה"מ להר"מ דגם לר"מ הוא רק היקש דרבנן וגם להסוברים דהוי היקש דאורייתא כבר העלה הפ"י בקידושין (ג' ע"ב) ועוד בכמ"ק דבמלתא דאינו מפורש בתורה אלא הוא מסברא לא אמרי' בזה אין היקש למחצה וה"נ אטו מפורש בתורה דהחולץ אינו עושה שליח הלא הוא רק מסברא דבמצוה שבגופו ל"ש שליחות א"כ באשה דל"ש סברא זו שפיר י"ל דמהני שליחות וע' בפ"י פסחים (מ"ג ב') שהעמיס דבר זה בדברי תוס' רפ"ק דערכין ואף שמדברי תוס' פסחים שם מוכח דלא נחתי לסברא זו הרי י"ל דבדאיכא סברא להיפוך גם התוס' מודים דלא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה כמ"ש הגו"ר מבעל פמ"ג כלל כ"ח ע"ש ראיות לזה וגם בלא"ה י"ל דלשי' תוס' פסחים אין ההיקש דאשה לאיש אלא מדרבנן: ומ"ש טעם ב' דחליצה ורקיקה וקריאה כתיבי בחד קרא ואיתקשו להדדי והיקש אדם דורש מעצמו כמ"ש התוס' רפ"ג דסוכה (דף ל"א) ובקריאה ורקיקה ל"ש שליחות לא אדע מהו דהא לא איתקשו בכל דבר דרקיקה וקריאה אינם מעכבים וחליצה מעכבת וכבר כתבו התוס' יבמות (פ"ו ע"א) ד"ה אף מעשר וכו' דבכה"ג ל"ש לומר אין היקש למחצה ובמק"א הבאתי מתוס' זבחים (ס"ט ב') ד"ה וכי וכו' להיפוך וגם הבאתי מהתוס' ב"מ (קי"ד א') ד"ה ואידך ומהש"ס נדרים (ז') ור"ן שם וש"ס מכות (דף י"א ב') וע' בשיו"ק על הירושלמי פ"ט דיבמות הל' ה' מ"ש בזה ואכמ"ל ועוד דכיון דברקיקה מהני שליחות א"כ אדרבא נימא דחליצה איתקש לרקיקה ואף דקיימא לן דלחומרא מקשינן כבר כתבו התוס' בקידושין (ל"ד סוע"ב) ד"ה ונילף מת"ת וכו' דבדאיכא סברא להיפוך מקשינן לקולא וה"נ בזה דקריאה וחליצה ל"ה מצוה שבגופו ושפיר י"ל דמהני שליחות וגם מ"ש טעם ג' דאף דבקידושין (י"ד) לא דרשינן ככה עיכובא בדאיכא ק"ו מ"מ לענין שליחות דנלמד רק בבנין אב רפ"ב דקידושין שפיר דרשי' ככה לעיכוב שלא יועיל שליחות יש לפקפק דהא אנן קיי"ל כר"ע דדרשינן ככה יעשה באיש ולא מעכב אלא מה שהוא מעשה באיש א"כ ה"נ דרשינו למעט שליחות באיש אבל לא למעט שליחות של האשה: וגם מ"ש טעם ד' דבעינן לעיני הזקנים ובעינן ראייה ממש ול"מ ידיעה א"כ כשעשתה שליח אף דשש"א כמותו מ"מ נחשב רק ידיעה ולא ראיה בעיניהם לענ"ד יש ראיה להיפוך מהא דבקידושין (מ"ג) האומר לשלוחו צא והרוג הנפש המשלח פטור לדידן משום דאשלד"ע ולשמאי הזקן חייב והא בד"נ בעינן ראייה ול"מ ידיעה א"כ בלא"ה פטור משום דליכא ראייה ובע"כ דכיון שעשאו שליח והוא כמותו הוי ראיי' ממש. וע"ש דלחד טעמא יליף שמאי ממעילה וטביחה והא שא"ה דסגי בידיעה בלא ראייה משא"כ בנ"ד ובע"כ כמ"ש: ובדבר מ"ש הדר"ג דבנ"ד ע"י ריחוק המקום גם לענין הרקיקה מקרי אינו ראוי והביא ראי' מהא דפסחים ר"פ מי שהי' טמא (צ"ב ע"ב) דאם רחוק מאוד מקרי אינו ראוי לאכילה ודוקא ביכול לכנוס לערב הורצה לר"נ לענ"ד שא"ה שהתורה גזרה שאם הוא בדרך רחוקה כשיעור הנאמר שם פטור מפסח אפי' יכול לכנוס בסוסים כדאי' שם (צ"ד ע"א) לכן לא הורצה וע"ש בתוס' (צ"ב ב') ד"ה ור"נ וכו' דלגבי זמן אכילה חשבי' בכה"ג יכול לבא אבל מ"מ אם אינו יכול לבא גם בסוסים ופרדים לכ"ע לא הורצה שהתורה גילתה שם דמקרי רחוק אבל בנ"ד י"ל דמקרי ראוי כיון דמשכח"ל ע"י קפיצה בשם או כדור הפורח. ועוד דכיון דסדר חליצה אינו מעכב הרי תוכל לבא אח"כ ולקרות ולרקוק משא"כ בפסח אם לא הי' יכול לבא בזמן אכילת פסח שוב בלתי אפשרי לקיים המצוה אח"כ: ומ"ש כת"ר ראיה מתוס' גיטין (כ"ח ע"ב) דטמא מיחשב אינו ראוי לסמיכה אף דאפשר להקריב אחר שיטהר לא אבין דשא"ה שהוא מקריב עתה הקרבן וא"א לו לעשות אחר כך הסמיכה בקרבן זה משא"כ בנ"ד הרי תוכל לעשות אח"כ הקריאה והרקיקה ויוכשר החליצה הזאת: ומ"ש מעכת"ה מהא דב"ב (פ"א ע"ב) דגם מספק מקרי א"ר לבילה אף שאם יבא אליהו ויאמר וכו' י"ל דשא"ה שאין בידינו ביאת אליהו משא"כ בנ"ד וגם יעוין בפסחים (צ"ח ב') ורש"י ד"ה ופטורין וכו' דמוכח דמספק ראוי לבילה וע' בירושלמי פרק ח' דפסחים ה"ב וצריך לחלק בין ספק בדין ובין ספק במעשה: סוף דבר כי לענ"ד יש מקום לצדד בזה להקל בשעה"ד ועיגון גדול כזה אבל בכ"ז לא ימלאני לבי להורות קולא בדבר חדש כזה אם לא בהסכמת כמה גדולים בתורה ויראה וגם לא נאמרו כל דברי רק לפלפולא להלכה ולא למעשה ואחרי שהודיעני כת"ר ששמע מהגאון האדיר הצדיק בעל חי' הרי"מ ז"ל לאסור בזה וגם דעת הדר"ג כן הוא חלילה להקל ובפרט בלא שאר צדדים בודאי אין להתיר נגד דברי הר"י והרשב"א שהבאתי (ועמש"ל סימן קל"ח שהסכמתי לאסור בנ"ד) ואשר הודיעני שמחבב חיבורי דע"ת תנוח דעתו הגדולה שהניח דעתי והנני ידידו הדוש"ת: סימן טו בעב להרב המאוה"ג וכו' מוה' נפתלי נתן הירש הלוי נ"י אבד"ק הואש במאלרוי. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעסק עשיית יי"ש במדינתכם שע"פ רוב עושים משמרי יין גפן וידוע דין שמרי יי"נ דאסורים לעולם כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג אבל כיון דדשו בי' רבים צידד רו"מ דאפשר יש לחלק בין עשיית תמד לי"ש כי התמד נעשה מקיהויא דפירא והוא מממשות טעם היין אבל מלאכת הי"ש הוא משמרים יבשים והוא משמנונית השמרים שנעשה רק מהצוקער שטאף והשמרים כבר נפרדו מאכילת אדם וגם מאכילת כלב והוי ממש כהא דאי אפשר לנבילה שתעשה שחוטה דכיון שנפגם אינו חוזר ונאסר עכת"ד. והנה מ"ש מהא דנבלה שנפגם יש לפקפק דשאני נבלה דמותר שלכד"א מה שאין כן ביי"נ דגם שלכד"א אסור דהא איסורו משום תקרובות עכו"ם דגם שלכדה"נ אסור כמ"ש התוס' בע"ז (י"ב) וכבר האריך הפלתי סימן פ"ז לצדד דגם בב"ח אסור גם בנותן טעם לפגם אך דהחוו"ד סי' ק"ג סק"א האריך לדחות דבריו והוכיח דבכל האיסורים מותר נטל"פ ובהגהת א"ב שם הביא מרמב"ם פט"ו ממ"א דמפורש כן וכן העלה בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' מ"ב והביא ראי' מפ"ב דערלה וע"ז (ס"ח) דלר"ש דנטל"פ מותר גם בכה"כ מותר ורמז להשפ"ד סי' פ"ז סקי"ח ע"ש עוד בזה וכבר העלה החוו"ד שם דגם אם חזר ותיקנו בדברים המתבלים עד שחוזר ליתן טעם מותר דכבר נפקע איסורו ונעשה כעפר ע"ש ואף דבשו"ת בי"צ סי' פ' האריך לדחות דבריו אבל אני מצאתי במשה"ב להרשב"א דף ק"ג ע"ב בהשמטה דלעיל ובריטב"א לע"ז (דף ל"ט ע"א) דמפורש כהחוו"ד אך דמבואר בחוו"ד שם דשמרים שעומדים להחמיץ עיסה אף שאין ראוים לאכילה מ"מ אוסרים בעיסה כיון שעומדין לכך א"כ י"ל דה"נ עומדים לעשות מהם י"ש ועוד שהרי הש"ך תמה ע"ד הב"י בשם א"ח שפסק דאם שרף השמרים תוך יב"ח דאפרן מותר דהא ביי"נ גם אפרו אסור ואף שהדג"מ דחה ד' הש"ך דגבי שמרים לכ"ע אפרו מותר דכבר כלה לחלוחית יין שבהם ע"י האש וע' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' קי"ז מ"ש בזה מ"מ מודה דבלא נשרפו אף שאינן ראוים לאכילה אסור לעולם גם הי"ש הנעשה מהם כמ"ש בתשו' הריב"ש שרמזו שם הש"ך ודג"מ ובתשו' א' להרב אבד"ק סאליצע הארכתי בענין י"ש הנעשה מחרצנים ויש ספק אם נעשה משל איסור ופלפלתי מכמה מקומות וגם בד' הריב"ש הנ"ל ובעובדא דנ"ד אינני רואה שום צד להקל ושוב חזר השואל וכתב לי דיש לדון עפ"ד הח"ס שהתיר השמן הנעשה מחרצנים משום דאשתויי ונעשה דבר א' ופנ"ח באו לכאן אבל הלא רמזתי לעיל לתשו' ח"ס סי' קי"ז והיא תשובה הנ"ל אבל מלבד דגוף הח"ס צע"ג לכאורה דכבר כתבתי במקום אחר ליישב סתירת דברי הר"י שהתיר המוסק משום דאשתני ובב"י יו"ד סוסי' קכ"ג הביא בשם הר"י באגרת שלא ליקח הצבע מהעכו"ם שנותנים בו חומץ יין והרא"ה שם התיר דכעפרא הוא וגם בתשו' הר"ן סימן ע' שרמז הב"י שם לא העיר כלל בזה וסותר למ"ש בעצמו פ"ב דע"ז בהא דאי משום אערובי מסרי סרי וביארתי דדוקא בדבר האסור רק באכילה ולא בהנאה מהני שינוי משא"כ בדבר האסור בהנאה הרי מ"מ נהנה מזה וכה"ג כ' רש"י בע"ז (דף מ"ו ע"ב) ד"ה או אין שינוי דגבי איה"נ ל"מ שינוי דכל הנעשה ממנו הנאה הוא וע' שו"ת מהר"י אסאד חא"ח סי' קכ"ז ולכן ביי"נ האסור בהנאה ל"מ שינוי'