מהרש"ם חלק א רלב

הנה כבר האריך בענין זה בשו"ת פני יצחק הספרדי חא"ע סימן י"ז ודחה דברי הח"ס והעלה דאין חיוב על האב בזה רק להשתדל בדברים שיתרצה הבן ע"ש אבל בנ"ד שבשעת כתיבת תנאים מיחה החתן לכ"ע אין לחייב את האב שלו ליתן נדן וכדמוכח בתשו' עה"ג סימן ע"ד לחלק דאם מתחלה לא נתרצית פטור וכ"ה בעט"צ חו"מ סימן ר"ז סקכ"ח ובגוף דינו של הח"ס מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א סימן פ"ה שנשאל בראובן שנשבע לשמעון בח' ושבועה בשעה שנשתדך עמו עם בתו ליתן לה נדוניא כו"כ וכשנודע לה לא רצתה בתו בהשידוכין והביא בשם ח"א דהאב פטור לגמרי ואין כאן ח' ושבועה כלל והמבי"ט העלה דחייב לפייסה בדברים בכל לבו ב' או ג' פעמים אבל אין חיוב עליו לכפותה אפילו בדברים ע"ש ובש"ך יו"ד סימן רל"ו סק"ז רמז אליו ולא הביא דבריו בשלימות ע"ש וכ"ה בתשו' דרכי נועם ותשו' תו"נ סי' י"ד וע"ע בתשו' לח"ר סימן נ"ט ומבואר דלא כהח"ס הנ"ל ובנ"ד שלא ראו פני הכלה ואחר כך לא מצאה חן בעיניהם וגם היא קטנה בקומה שהוא אחד מהשבחים המנוים בשיר השירים זאת קומתך וכו' נראה דלכ"ע אין חיוב על האב כלל בד"ש אם יודעים בנפשם האמת כי רק מטעם זה ממאנים ואף דבד"א היה חייב לקב"ח וכדומה אבל כיון שאינו תובע אותם בדין אלא שחושש לד"ש כלפי שמיא גליא ואם יודע בנפשו כי באמת בלא ערמה מטעמים הנ"ל אין החתן מרוצה אין חשש כלל משום ח' הקדמונים. והנלע"ד כתבתי: סימן קצו להרב הגדול וכו' מ"ה אריה ליב נ"י אכד"ק ואלישטעיק. מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו בדין הפירות שקורין מאליניש שהעיד שראה בעיניו כי כשנוטעים שרש בקרקע מוציא בקיץ הראשון ענף ועדיין אין גדל עליו כלום עד שנה השניה גדלים על הענף מדאשתקד מאליניש ומהשרש יוצאים עוד ענפים חדשים ואין גדל בהם כלום ובשנה שלישית מתייבשים ענפים שגדלו עליהם בשנה ב' פירות והם גדלים על הענפים שיצאו בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה ושאל מה דינם לענין הברכה ולענין ערלה כיון שהענפים חדשים בכל שנה והביא מיו"ד סימן רצ"ד סי"ח ונש"א כלל נ"א והביא מתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקל"א בדין הבדאנגאן שהאריך מאוד וגם הביא מהא דא"ח סי' ר"ג ס"ב והג"ה שם ומ"ש הנש"א בשם הט"ז לא ידע מקומו עכת"ד: הנה גוף דינו של רמ"א סימן ר"ג ס"ב המעיין בטור וב"י ימצא שיש ב' דיעות (ודברי הט"ז בדין מאלינוס הוא בסי' ר"ד סק"ח) והרדב"ז האריך שם בדעות הללו והעלה כמה חילוקים בזה וזה כביר ראיתי בשו"ת מש"נ להגאבד"ק פלאצק סי' ו' שהביא ראיה לענין פירות סנה מעירובין כ"ח ב' דכשות הגדל בסנה מערבין בו והוי גמר פירי ונקרא פרי האדמה ע"ש ע"א בזה ובסוכה י"ג היזמי והיגי וכו' ע"ש ואני מצאתי בירושלמי פ"א דערלה ה"א בהא דבעי פירות אילן של סייג אם אסורין משום גזל ופריך אטו בעצים גופייהו ליכא משום גזל מה צריכא ליה כגון אילן תותייא דלא אית בהון ממש וכתב הפ"מ אילן סנה שמגדל פירות תותים דלית בהון ממש ולא חשיבי כלל ואם עשה אילן כזה לסייג בעי אם יש בפירותיה משום גזל דדלמא בעי להו שיתחזק הסייג על ידן ע"ש ומוכח שאינן בכלל פירי כלל עד שאין בהם משום גזל כלל לולא שצריך להן לסייג לחזקו בהם: ואולם בדין המאליניס לכאורה היה נראה דגם הסוברים בפירות סנה לברך בפה"ע מודים בזה דיש לברך בפה"א וגם אין בהם משום ערלה דהנה מצאתי בברכ"י ליו"ד סי' רצ"ד אות ד' שהביא בשם ר"מ אלשיך בדין הבדאנגאן שהאריך הרדב"ז הנ"ל וכתב הוא דאין בהם חשש ערלה כלל דכל אילן פירות דרכו להשביח בכל פעם יותר והבדאנגאן רק בשנה אחת פירותיו טובים ובשנה שניה מרים קצת ושנה שלישית מרים לגמרי ויותר אין גדלים בו פירות כלל ומה"ט הקילו בהם הב"י והאר"י ורח"ו ועוד כמה גדולי ישראל וקדושיהם לאכלם וא"ב חשש ערלה דהוי מין ירק ולא אילן ע"ש ומה"ט פסק בברכ"י או"ח רסי' ר"ג לברך עליהם בורא פרי האדמה: ויש סמוכין לזה מדברי רמב"ן עה"ת פ' קדושים שכתב דכל האילנות עד ג"ש פירותיהן מועטים ובלא טעם וריח טוב ורובן רקובין ע"ש וצ"ל דהא דיבמות קכ"ב פירות ערלה הן דלהשביח מקחו קאמר היינו כמ"ש הרמב"ן ורשב"א שם דשל ערלה ועזקה קאמר דעל ידי רוב עבודה נתרבו הפירות תו"ז שלא כדרכן וע' תשו' ח"ס חיו"ד סי' רפ"ה באמצע התשו' בשם באר שבע לסוטה מ"ש בזה ובחלק ששי סימן ל"ו ע"ש ואם כן בנ"ד באילן מאלינוס שגדל בו פירות בשנה שניה ליציאת הענף לבד ואחר זה הענף מתייבש בשנה שלישית וכן בכל ענף וענף אם כן איננו אילן אלא מין ירק ויש לברך רק בורא פרי האדמה ואין בו משום ערלה וכמו מין הבדאנגאן הנ"ל ורואה אני הדברים ק"ו דהכא אין גדל בהם כלל בשנה שלישית אבל יש לפקפק דהכא השרש על כל פנים נשאר קיים מה שאין כן בהבדאנגאן ולכן מסתבר לברך עליהם בורא פרי העץ וכן המנהג. שוב בדקתי בספרי הטבע בלשונם וראיתי כתוב כי אילן פירות הימבערין (והוא בלשון פוליש מאלינע) בכל שנה עולין ענפים חדשים מן השרש ורבים מענפים הישנים מתייבשים והוא כמ"ש רו"מ אבל מלשון זה נראה כי רק רבים מענפים הישנים מתייבשים ולא כולם: והנלע"ד כתבתי סימן קצז להרב המופלג וכו' מו"ה משה קאסטענבראהן נ"י בוויזניצא. מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו בשינים של רופאים שמושיבין לתוך פה אדם ושותין בהם חלב מכ"ר שיס"ב כפי שכריסו של תינוק נכוה ואחר זה שותין רוטב ואוכלים בשר חם שהיס"ב: הנה בגוף דין יס"ב הגם שהדרישה ומחצה"ש או"ח סי' שי"ח סקל"ז הזהירו בזה דהוי כשיעור כריסו של תינוק נכוה וגם הבכ"ש החמיר בזה אבל מצאתי באו"ה כלל ל"ד דהיינו כשיעור שיד אדם בינוני נכוה בו ומצאתי בחמ"ד הל' תערובות סי' מ"ה שהאריך בזה לפקפק בד' או"ה אבל בספר זרע יעקב לשבת מ' החזיק בדעת או"ה אם כן כששותין חלב איננו בגדר זה שיהיה הפה נכוה בו ועוד דמבואר בחמ"ד ה"ת סי' א' וסי' ל"ד דבלא שהה האיסור כלל אינו בולע וכדמוכח מהא דניער וכיסה וכ"ה בתשו' רדב"ז ח"א סי' רכ"ג ואם כן בשיעור שעובר דרך הפה אינו בולע כלל ואף דבפמ"ג בפתיחה לבב"ח ופר"ת סי' צ"ח סוף סק"ט ס"ל דגם בלא שהה כלל בולע כדאי הם הרדב"ז וחמ"ד לסמוך עליהם. ולכן נ"ל להקל בצירוף טעם הקדום אבל לענין פסח דגם בכ"ש מחמירים ולשי' כמ"פ גם בצונן יש להחמיר להדיחן על ידי עירוי ברותחין קודם פסח (וראיתי בשו"ת בי"צ ליו"ד סימן מ"ג אות י"ב שנשאל בזה ולא הביא מכל הנ"ל ע"ש מ"ש בזה): והנלע"ד כתבתי סימן קצח להרב המאה"ג וכו' מו"ה אברהם יהודה ליב הערמאן נ"י אבד"ק באראדייאנקא ברוסיא מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בראובן שהחזיק בחנם בפתיחת ארון להוציא הס"ת יותר משלשים שנה ובשנה העבר נסע למרחקים על איזו ירחים ועמדו בניו תחתיו למצוה זו וערער אחיו שמעון באמרו שאין להם זכיה בזה והוא עדיף מינייהו ובבוא ראובן לביתו מיאן מלהסכים לבניו על חזקתו ואחר הפצרתם השיב שישאל פי מורים והקהל שותקים ואינם מתערבים בזה אם כה ואם כה עכ"ד השאלה: והנה רו"מ הביא בשם הרב ר"מ מו"ץ דק' אבוחאב דאין חזקה רק במצוה שהוא דרך שררה דומיא דכ"ג ומלך אבל במצות פתיחת ארון שנראה כעין עבדות שנותן הס"ת להש"ץ א"י להחזיק בה ולכן חבורה שהחזיקו לקבור מתים א"י למחות באחרים כמ"ש