מהרש"ם חלק א רלא

הביא דברי מהרי"ק שרש קנ"ט (מ"ש שם שרש קס"א נמשך אחר דברי ב"י סי' רנ"ט ולפנינו הוא בשרש קנ"ט) דבכל ספק מוקמינן אדינא וא"א לבטל הדין על ידי שלא נתברר אם נעשה ע"פ ותיקון: והנה בד"ז יעוין מ"ש בחיבורי לחו"מ קת"ע לסי' רל"א אות כ"ד מכמ"ק ובפרט בשם שו"ת אבן השהם דתלינן מסתמא שנעשה המנהג כדין אבל י"ל דהיינו בלא נעשה כנגד הדין ולכאורה יש להביא ראיה מתשו' הרי"ף ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שהובאו בב"י חו"מ סוף סימן ק"ט דאף דמדין הש"ס נכסים הנמכרים טעונים הכרזה מכל מקום אם המנהג פשוט בעיר שלא להכריז תולין שכן הסכימו עליו הראשונים כראוי ומעמידין המנהג בחזקתו דסתמא דמלתא לא בטעות נהגו ע"ש הרי דגם נגד הדין תלינן במנהג פשוט שנעשה מסתמא ע"פ ותיקון: ואולם הנה מצאתי בנימוק"י ב"ב פמ"ש בסוגיא דהאחין שירד א' לאומנות שכתב וז"ל אמר המחבר גבי הא דקיי"ל מנהג מבטל הלכה כתבו שהנכון שכל מנהג שהוא בתנאי בני העיר מבטל הלכה גמורה בכל תנאי שבממון שהוא קיים אבל מנהג שהוא סתם אינו מבטל דין גמור אלא בדבר שהוא רופף ואין דינו מחוור יפה הריטב"א ז"ל עכ"ל. ומשמע היפוך הנ"ל ועמג"א סוף סימן תר"צ אבל גם לשי' הרי"ף וש"פ הנ"ל היינו במנהג פשוט בעיר ונתפרסם לכל אנשי העיר בזה י"ל דמהני המנהג דהוי גם כן כתנאי בממון דכל הנודר על דעת המנהג הוא נודר וכהתנה מתחלה דמי וכדקיי"ל כה"ג באו"ח סי' רע"ט ס"ד בהג"ה ובחו"מ רסי' ס"ז לענין שמטה בזה"ז ובאה"ע סי' ע"ו בחמ"ח סקי"א וב"ש סקי"ב וביו"ד סי' קס"ט סי"ח בהג"ה מה שאין כן בנ"ד מאן יימר שהכל יודעים ממנהג זה וגם אם יכריזו לפרסם בעיר מכל מקום כבר כתבו האחרונים דבכה"ג יש לחוש שמא אנשים ממק"א אורחים וכדומה נודרים לקופת א"י והם אין יודעים מהמנהג אך מ"ש קצת אחרונים דגם בלא"ה ל"מ הכרזה בזה דאיכא דלא שמע הנה אף שמצינו כן ביבמות ל"ו א' הנה במהרי"ט ח"א סי' ס"ו מבואר דבלא אפשר אין לחוש לכך וע"ש סוף סימן ק"ג במ"ש דדוקא בחליצה דהוי השתא וההכרזה לאחר כמה שנים חיישינן וכו' ויש להעיר על דבריו מהא דקידושין פ"א א' וללקי ולכרוז א"ל איכא דשמע בהא וכו' ואכ"מ וע' בב"מ אה"ע סי' קמ"ב ס"ו דדוקא בדרבנן גזרינן ולא באיסור תורה אבל אין מכ"ז דמיון לכאן דהכא החשש משום אורחים העוברים ושבים וכדומה ועוד נלע"ד דבלא"ה אין לסמוך על ההכרזה דגם אם יועיל ההכרזה לשעה מכל מקום הרי דורות הבאים אולי לא ידעו בזה וינדרו בסתם וגם אין לסמוך להקל על ידי שיעשו בכל פעם הכרזות וראי' מש"ס דעירובין ס"ד א' לענין ביטול רשות דפריך אם כן בטלת תורת עירוב דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי ואי דמכריזין אכרזתא לדרדקי ופירש"י וכי הכרזה זו מועיל לדורות הבאים שיראו אותן מטלטלין ולא שמעו בהכרזה ע"ש ואכתי הול"ל שיכריזו בכל פעם ובע"כ דיש לחוש לשכחה, ואין להביא ראיה מהגמ"ר שבב"י יו"ד סי' רנ"ט דבנעשה בתלתא הוי פרסום וליכא חשדא דהתם אינו אלא לשעתו מה שאין כן בנ"ד דהוי קבוע לדורות ובכה"ג ל"מ הכרזה לסמוך עליה וכדמוכח בש"ס דעירובין הנ"ל והוא ראיה נכונה ולכן אין המנהג נכון וראוי לבטלו בכל האפשר ותיתי לי כי במקומות שהייתי לא הנחתי לנגוע גם באפס קצהו מהמעות הנ"ל וגם לאורחים מעניי אה"ק לא נתתי מזה בשום פעם. ואח"ז ראיתי בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ע' ובשד"ח מערכת א"י סוף סימן ח' שפסקו גם כן דאין להשגיח על המנהג ויקחו הכל לעניי א"י אלא שאם יכריזו שלא ישלחו הכל לא"י מעתה והלאה בצירוף הסכמת הגבאים יכולים לשנות ע"ש וכבר נתבאר דאין לסמוך בזה על הכרזה: והנלע"ד כתבתי. סימן קצד להרב המאוה"ג וכו' מו"ה יעקב יצחק הלוי איש הורוויץ נ"י אבד"ק קאונטשונא. מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו באחד שמכר חמצו בשטר וכתב בו שקיבל אדראן ובחול המועד פסח נזכר המוכר וגם הקונה א"ל שלא נתן לו האדראן ואחר הפסח בא לשאול על חמצו ורו"מ צידד די"ל דמהני מכח אודייתא שהודה בשטר שקיבל מעות אך דתליא אם אודייתא מועיל לענין איסור ורמז למ"ש בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' רי"ד בנידון כזה להחמיר: הנה מ"ש שם דל"מ אודייתא בלא עדים הנה בנ"ד שחתם השטר בכת"י מהני כעדים וע' בב"מ א"ע סי' קל"ג ושו"ת ב"ש הנדפס מחדש חא"ח סי' ע"ב ע"ג בזה וע' במש"נ לסי' מ' מ"ש על דברי נה"מ בזה וגם מ"ש השו"מ שם מהא דל"מ באיסורא כבר הבאתי בחיבורי לחו"מ סי' ר"ב דברי שו"ת ספר יהושע ס"ס י"ג שצידד דבחמץ כיון דבהודאה עצמה ליכא איסור לכ"ע מהני ע"ש וגם לפמ"ש הפ"י לב"מ מ"ו בישוב סתירת דברי תוס' והסכים עמו בתשו' ח"ס חיו"ד סי' שי"ד יש לצדד בנ"ד ועוד נ"ל דדוקא היכא דבשעת הודאה חל כבר האיסור אז י"ל דל"מ הודאתו לאיסורא אבל בנ"ד שהודה קודם שחל זמן איסורו ובאותה שעה הועילה ההודאה ממילא מהני גם באיסורא וכה"ג מבואר בלח"מ פ"ב ממכירה ובתשו' נטע שעשועים סי' ל' דבכה"ג מהני לכ"ע גם קנין דרבנן לדאורייתא אך בגוף ההודאה העלה המק"ח סי' תמ"ח דל"ה קנין אלא דנאמן אדם ע"ע ועמ"ש בחיבורי שם ואחר זה מצאתי בנה"מ סי' ס' סקי"ז שהעלה בעצמו דהוי קנין אבל מצאתי בתשו' הרשב"א חלק ד' סי' נ' שביאר הדבר היטב דהודאה רק בתורת נאמנות ול"ה קנין כלל וע"ש בהג"ה שרמז לח"ג סי' ס"ו גם כן בזה. וגם מצאתי בבעה"ת שער ב' אות ד' בשם ראב"ד דהודאה אינו קנין וכ"ה בנימוק"י ב"ב פמ"ש גבי איסר גיורא וע"ע בב"י אה"ע סי' קל"ד וט"ז סק"ד מדברי רשב"א פ' השולח ובברכ"י לחו"מ סי' מ' בזה שהעיר דהודאה ל"מ בבריא כלל לשי' כמ"פ וכן מצאתי בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ב שהשיג מזה על דברי אביו הח"צ אבל אני מצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' ק"ה שפסק דהודאה מהני גם בבריא וע' בשו"ת פני יצחק הספרדי סי' כ"ב דהודאה בכתב לכ"ע מהני גם בבריא כמ"ש בתשו' הרא"ש וטור וב"י סי' פ"א וסי' רנ"ג וכ"ה בתשו' באר מים חיים ח"א יו"ד סי' א' וגם בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד פסק בפשי' דגם בריבית דאיסורא מהני הודאה אלא שלא הביא דברי הב"ח וט"ז כלל: ועוד עלה בלבי לצדד דבנ"ד בלא"ה יש להקל דהא נכתב בו גם אנ"ק ומסתמא דיבר כן עם העכו"ם שקרא לפניו השט"מ דאל"כ בלא"ה אינו מועיל ואם כן כיון שהשכיר לו המקום ושכירות קרקע נקנה בשטר לבד ואם כן שוב נקנה החמץ באג"ק אבל יש לפקפק דשטרי חמץ שטרי ראיה נינהו כמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' קצ"א ולכן אף דהוי כמוכר מפני רעתה דמהני שטר בלא דמים מכל מקום לא נקנה בשטר לבד. ובכל זאת אם עשה גם בתק"כ ומאהריטש כמנהג הסוחרים אף דאיננו קנין גמור מכל מקום מצאתי בכתבי הגה"ק מביטשאטש שפסק דבשכירות קרקע מהני קנין סטימותא ודוקא במכירת קרקע ל"מ בלא שטר ובפרט בנ"ד שהיה גם שטר ואודייתא יש להתיר החמץ לאחר הפסח והנלע"ד כתבתי. סימן קצה להרב וכו' המאוה"ג מו"ה נטע יעקב איידעלשטיין אבד"ק טשערנוליצא. מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו באיש אחד שנשתדך עם בן כפר רחוק והחו"כ לא היו שם ולא ראו זה את זה וגם אביו ואמו לא ראוה ועשו תק"כ ואחר זה בא אבי הכלה למקום החתן ונתן לו מתנה וכשבאו לעשות תנאים והחתן מוחה בפני כמה אנשים וגם אמר לאמו לאשר לא ראו עוד פני הכלה ויען כי אביו מנהגו להטיל אימה בביתו נתייראו לומר לו וכתבו תנאים ועתה ראה החתן את הכלה ולא מצאה חן בעיניו יען כי היא קטנה מאוד בקומה וגם איננה יפת תואר והיא קצת מגונה ושלח אבי החתן התנאים לאבי הכלה בחזרה והשיב אבי הכלה שמקבל התנאים וגם לא יתבענו לדין תורה אבל אינו מוחל לו וכעת שאל אם יש לחוש בזה לח' הקדמונים ורו"מ הביא דברי הח"ס דאף דאם החתן אינו רוצה פטור אביו מקנס דהוי אונס מ"מ אין לו ליתן נדן לבנו וכדומה אבל צ"ע לפסוק כן עכ"ד: