מהרש"ם חלק א קפב

ובליל ש"ק מזיעים שם עכו"ם והוא מחזיק ערל המקבל מהם מעות ושופך מים ע"ג האבנים להעלות הזיעה ובעל המרחץ אומר שאם יבטל זאת יהיה לו הפסד גדול וכמעט זהו עיקר ריווח שלו. והנה מ"ש רו"מ דכיון דשכירות לא קניא הוי של רבים וקיי"ל דרבים לא חשידי לענ"ד אינו כן דטעמא דרבים לא חשידי בעיני הבריות משום דמסתמא לא יעשו איסור אבל יחיד חשוד א"כ בנ"ד דלפי דעת העולם וראות עיניהם הוא שייך ליחיד בשכירות אף אם לדינא לא קניא מכל מקום המרחץ מסור לידו והוא לבדו המתעסק בו ואין להקהל עסק בזה והוא חשוד לעשות איסור ושפיר איכא חשדא שהרי העולם לפי ידיעתם וראות עיניהם יחשדוהו: ומ"ש ע"ד מחה"ש רסי' רמ"ד שנעלם ממנו ד' תוס' כתובות (ה' ע"ב) ד"ה את"ל. לא אדע מהו דכל דשא"מ שאינו מכוון למלאכה אינו מטעם מלאכת מחשבת שהרי גם בשאר איסורים מותר אם אינו פס"ר אבל במכוון לעשות מלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה זהו משאצל"ג שלא הותר רק במלאכת שבת משום דבעינן מלאכת מחשבת ע' מג"א סימן רע"ח בשם הכ"מ משא"כ בשאר מלאכות אסור ועתו"ס חגיגה (דף י ע"ב) ד"ה מלאכת מחשבת וכו' ובכפ"ת סוכה ל"ג ע"ב באורך בביאור ענין זה: אבל בעיקר השאלה גם אם הוא בקבלנות ורבים דלא חשידי הנה לא הותר קבלנות אלא היכא שאין המלאכה מיוחדת לעשותה בשבת דוקא והרשות בידו לעשותה אימת שירצה אבל בנ"ד שמיוחד רק בליל שבת וגם הוא בבית ישראל והישראל נהנה משכר שבת לבד בכל גווני אסור ועמג"א סימן רמ"ג סק"ב וסימן רמ"ד סק"א וע' סי' רנ"ב ס"ב וסימן רע"ו ובתוספת שבת בפתיחתו לסימן רמ"ג בביאור היטב ובתשו' ח"ס סימן קי"ג מבואר דלא נמצא היתר להשכיר מרחץ לנכרי בשום פרסום בעולם. ואם באנו לדון מהא דמכס שבסוף סימן רמ"ד להתיר משום פסידא הנה מי יודע אם זהו הפסד רב וגם הרי שם אינו עובר רק בקבלת מעות משא"כ בכיבוי אף דהוי משאצל"ג מכל מקום חמור טפי משאר איסורי דרבנן כמ"ש התוס' בשבת (קל"ה ע"א) ד"ה מפני ובמג"א סימן של"ד סק"ל בשם הר"ן וגם ליכא בזה חשש שמא יכתוב וע"ש סימן רמ"ד במג"א סקי"ז וסקי"ח והכא ל"ש טעמא דהוי כמציל מידם שאם לא יניחם לכנוס שם כלל לא יקחו ולא יהנו משלו בחנם: אך לפמ"ש רו"מ שהוא הפסד גדול בעירכם נראה להקל רק באופן כי העכו"ם השומר לא ישפוך מים ע"ג האבנים רק העכו"ם המזיעים ישפכו להם בעצמם והוא לא יעשה כלום רק מה שיקבל המעות ובכל ע"ש יפקיר הבלן את האבנים וזכות שכירתו על כמה שעות ליהודים ולהערל השומר וההפקר יהיה בפני ג' וגם יטיח צעטיל על פתח המרחץ בכל ע"ש לעת ערב כי הפקיר לישראל ולא לנכרים חוץ מעבור הערל השומר שיהיה גם עבורו הפקר ובירושלמי פ"ו דפאה ה"א פליגי ר"י ור"ל אם הפקר לישראל לבד הפקר וסובר ר"י דהוי הפקר ור"ל ס"ל דל"ה הפקר ובתשו' נו"ב מה"ק א"ע סימן נ"ט חקר אם הלכה בזה כר"י לגבי ר"ל ואני מצאתי בתוספתא פ"ג דפאה דמפורש דהוי הפקר ובפרט דכיון דמפקיר גם לנכרי השומר הרי כבר העלה בתשו' נו"ב מ"ת יו"ד סימן קנ"ד דגם בהפקיר אדעתא דאחד מקרי הפקר אם כן מקרי גם הפקר לנכרי והעכו"ם השומר כשלוקח מעות זוכה בו מן ההפקר ואם אחר כך העכו"ם נותן במוצאי שבת להישראל מתנה בעלמא יהיב ליה וכיון שהדבר מפורסם על ידי תליית הפתקא וליכא מ"ע יש להקל בהפסד כזה ואף שהבאתי לעיל מתשו' ח"ס דלא מצינו להתיר שכירות מרחץ על ידי שום פרסום בעולם יש לומר דהיינו אם הבלן עושה מלאכה משא"כ בנ"ד וגם הא דכתב הרמב"ם בפיה"מ סופ"ק דע"ז דאיכא במרחץ חשש חה"ש שילכו העכו"ם הרוחצים למק"א ויאמרו רחצנו במרחץ יהודי יש לומר דבנ"ד הרי בפי העולם במק"א מפורסם שהמרחץ של קהל ורבים לא חשידי וגם בלילה לא שכיחי שיבואו עכו"ם מעיר אחרת ויש לומר דבכה"ג ליכא הך חששא. ומ"מ אין רצוני להורות להקל ולא נאמרו דברי למעשה אכל כתבתי חוו"ד ורו"מ הטוב בעיניו יעשה: סימן כט להרב המאוה"ג וכו' מו"ה מיכאל מיריינא נ"י מו"ץ דק' קאפאריד ברוסיא. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בגט שסידר הרב מסניטקיב בשם מינציא בלא יו"ד אחר הצד"י שכל האחרונים החמירו בזה והוא מקום עיגון גדול וממש אין תרופה למכתה אם יפסלו הגט וע"ל סימן ס"ד]: והנה מ"ש בשם זכר יהודה שהביא ראיה משם דואג הנזכר בשמואל (כ"ב) דויג כפי הנראה ראייתו ממ"ש רש"י שנשתנה שמו ומוכח דנקרא שינוי אבל אינו ראיה דודאי בלה"ק שכל השמות נקראו על שם המאורע כמ"ש בב"ר פל"ז לכן כיון ששם דואג הוא מלשון דאגה ושם דויג הוא מלשון הצד דגים כמ"ש בישעיה (יט) ואנו הדייגים לכן הוי שינוי אבל בלשון לעז שאין הבדל בין אם נרגש היו"ד בשם מינציא או לא שפיר יש לומר דלא מקרי שינוי ובזה נדחה מ"ש רו"מ מהא דסוטה (מ"ב ע"ב) חד אמר ערפה שמה וח"א הרפה שמה שהרי דרש שם כל שם לרמז ענין אחר וכן חד אמר שובך שמו וח"א שופך שמו היינו גם כן משום דדריש לכל שם בפ"ע וכן בהא דשבותא שפותא שמה דבירושלמי פ"א דנדרים ה"ב וע"ש בק"ע דכל לשון יש לו פירוש בפ"ע אבל בהא דרש"י מנחות (כ"ז ע"ב) משופש משובש וכן בתוי"ט פ"ו דפאה מ"א הבקר הפקר שאין הבדל בפירושו יתכן דכל אותיות המתחלפין לא מקרי שינוי ובהגהותי על הירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ד בהא דמייתי שם מימרא דר"א אמר התריגו לבהמין והפ"מ נדחק מאד ואני ביארתי שהוא מאמר המובא בש"ס דילן עירובין (נ"ג ב') ר"א כי הוי משתעי בלשון חכמה הוי אמר אתריגו לפחמין והוא עפמ"ש התוס' שם נ"ה דמבושל משביע יותר מחי ושם מיירי בדין דהבעה"ב יוכל להאכיל לפועלים דבר המשביע לז"א ר"א בלשון חכמה שלא יבינו הפועלים להחם הגחלים ולבשל המאכל כדי שישבעו הפועלים והבאתי מתוי"ט פ"ו דפאה הנ"ל דכל אותיות שהם ממוצא א' מתחלפין וכ"ה ברא"ש חולין פא"ט סוף סימן נ"ז והשגת הראב"ד פי"ד מטו"מ ה"ז ובירושלמי פ"ד דמע"ש הוו בישון פישון ובפ"ה דמע"ש ה"ג לא מתמנעין רבנן דרשי בין ה' לחי"ת וע' בתוי"ט רפ"א דמ"ק והגהת ב"ש וז"ש התריגו לבהמין והוא מלשון אתריגו לפחמין והוא דבר אמת לאמתו בס"ד וע' הגהת הגר"א לעירובין שם שהגיה דצ"ל כמ"ש בירושלמי ולענ"ד הכל אחד: ומ"ש רו"מ מדברי תשו' מהראנ"ש סימן ל' בענין שם זויי שרמז הט"ג בש"נ ז' אות ב' בשם ע"נ והעיר דהא יש הפרש גדול במבטא ובאמת שהראנ"ש בעצמו העיר בזה ודעתו לפסול בדאיכא הרגש במבטא אלא דשם חקר ודרש ונודע לו שלפי מנהג הקריאה אין שינוי במבטא: הנה זה איזו שנים העירותי מזה עמ"ש בנחלת שבעה סי' מ"ה סקנ"ט בד"ה כדת משה וישראל ושם אות י"ז הביא מדברי מהראנ"ש ורשד"ם דכל שאין לזה כונה אחרת וכ"ע ידעי שזאת היא אשתו של זה כשר ותמהתי שהרי הראנ"ש הביא מתשו' הרא"ם דהיכא דיש שינוי בהמבטא אין להקל ויש להעיר מהא דיבמות (ט"ז ע"א) אין מקבלים גרים מן הקרתויים מאי לאו היינו קרדויים לא קרתויים לחוד וקרדויים לחוד הרי דכיון שהתי"ו והדלי"ת משונים במבטא לא ניחא ליה לומר שהם מקום אחד וע' שבת (ק"א א') ביציאתה דמישן וע' בתוסי"ש יומא (י' ע"א) רסן זו אקטיספון כ"ה גי' הקונטרוס ופירשו דמה"ט אין זו קטיפון דפ"ק דגיטין ועתו"ס גיטין (ו') ובמהרש"א ומהר"ם שהניחו בצ"ע מ"ש בגליון בשם גי' רש"י וכפי הנראה כונת הגליון כמ"ש התוי"ש הנ"ל וגרס בגיטין קטיספון בלא אל"ף ואין להאריך כי יש לפקפק ולדחות הראיות הללו אבל כבר האריך הג"פ סימן קכ"ח סק"ג והביא בשם מהר"י טייטצי"ק בנהר ארטא שכתבו ארדא ופסק דדל"ת וטי"ת אין בו קפידא כ"כ וכן בזיי"ן וסמ"ך ובשם תשו' ב"י הביא שהחמיר בזה והעלה דדוקא לכתחלה והביא עוד מכמה תשובות בענינים אלו ובכה"ג דנ"ד נראה משם דהוי שינוי גמור. ומכל מקום לפמ"ש הב"ח סימן קכ"ב ס"ב דכל מה שאינו מפורש בתלמוד שהוא פסול אף על פי שנוהגין לפסול הוא לחומרא לפי שמסתפקים שמא יגיע לידי פסול אף על פי שמן הדין אין כאן ספק וכשר אפילו מדרבנן אלא שאנו מחמירים ע"ש ועפ"ז העלה הנ"ש סימן מ"ה הנ"ל אות ט"ז י"ז דבמקום עיגון גדול שא"א לתקן בע"א יש להקל בכל כה"ג והנה גם בתשו' מהר"א ששון הנ"ל הרי ביאר דדוקא היכא שיש הרגש שינוי גדול במבטא מיחשב שינוי מפני תקנת הרואים אבל בשם גרשון אם לא היה נכתב ג"כ בתורה גרשום הוכיח מהתה"ד דכשר מפני שאין הרגש שינוי בהמבטא גדול כ"כ ואף דבשם זיוויי חוכך דיש הבדל גדול בין יו"ד דגושה לרפויה מלבד דבסוף התשובה חזר והביא דמות