מהרש"ם חלק א קסב

הוא אומר והוספתי על ימיך ט"ו שנה א"ל משלו הוסיפו לו (אלא שמתחלה רצו לפחות לו) אבל בתחלה כשנולד נפסק לו כל אותו תוספת. רש"י) ובתוס' שם ד"ה משלו כתבו דהא דקרי ליה תוס' לפי מה שנגזר כבר לפחות על ידי עון ע"ש ומוכח דגם בכה"ג שנותנים לו רק כפי שנפסק בתחלה מקרי הוספה מפני שבאמצע כבר נגזר שיפחתו לו ולדעת חכמים צ"ל דס"ל דבכה"ג לא מיקרי הוספה כיון שגם מתחלה נפסקו לו שנים אלו וה"נ בנ"ד אבל נראה דבנ"ד אין זה בכלל הבטחתו כיון שההבטחה היה בעת ששילם לו ב' מאות ר"כ לשנה א"כ בודאי לא נתכוון רק שלא יוסיף מסך זה וכיון שהשוכר שינה לפחות מזה בשנה ב' הרשות למשכיר להשיב שבותו כמקדם: ובדבר מה שא"ל לך לשלום לכאורה יש ללמוד ד"ז מהא דסנהדרין (ע"ד ב') בהא דבעו מר"א ב"נ מצווה על קדה"ש או לא ואמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדוני בית רימון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום וברש"י ד"ה לדבר הזה מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד ע"ז א"ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עכ"ל הרי שזה לשון הודאה ובירושלמי פ"ג דברכות ה"א בהא דר"י שאל לר"י מהו לצאת לח"ל לכבוד אמו וא"ל אם גמרת לצאת תבא בשלום ומסיק דאין לך רשות גדול מזה שהסכים להתיר לו וכ"ה בפ"ו דשביעית ה"א אך יש לומר דשא"ה דהוי מלתא דאיסורא וכשא"ל לך או בא בשלום הוי כהסכמה והודאה דאל"כ הו"ל למחות בו ולאסור עליו אבל הכא בנ"ד יש לומר שרצה לדחותו מעליו לכן א"ל כן ומצאתי בתשו' מהר"ם אלשיך סימן ט' בעובדא שנגמר מקח חזקה בין רו"ש אלא שלא יכלו הקונה והמוכר להתפשר כמה ישלם כ"א מהם שכירות לבאקיף מהחלק שיש לכל אחד בהחורבה וא"ל הקונה להמוכר כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום עשה מה שתרצה ולוי טען שכבר נתבטלה הקנייה שהיה בין רו"ש כיון שלא נתפשרו בסך דמי השכירות וא"ל למוכר לך לשלום ושמעון השיב שאף שא"ל לך לשלום לא פטרו מהקנין ושבועה שביניהם רק היה בדעתו לדחותו מעליו עד שיתפשרו גם לענין השכירות והשיב הר"מ אלשיך דאין המקח מתבטל בדיבור ומכ"ש שהדעת נוטה שאמר כן כדי שיודה לו בסך השכירות עשה הוראת הסילוק וגם הלא רמז לו בפירוש באמרו כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום כלומר כי בזה אני חפץ ע"ש עוד בזה אבל אין מזה ראיה לנ"ד דשא"ה שאמר בפירוש כיון שאין אנו מתפשרים לך לשלום עשה מה שתרצה לכן היה נראה כסילוק וביטול המקח אלא דאפשר שבא רק לדחותו ולאיים עליו משא"כ בנ"ד ומ"מ לדינא נראה דבנ"ד כיון שהמשכיר מוחזק בהקרקע והמע"ה א"א לחייבו בלשון שאינו ברור לפחות מכפי המקח שרצה המשכיר. והנלפע"ד כתבתי: סימן קא להרב המאוה"ג וכו' מו"ה יעקב מנחם רובין נ"י אבד"ק מאסט. מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד באפטרופס שמינהו אבי היתומה ואביו ואבי היתומה נתן הנדן לידו וכעת טען האפטרופס שנתן ליד אם היתומה הנדן ואמה הודית אלא שירדה מנכסי' ואין לה לשלם והנה בדין אפטרופס שפשע כבר הביא כת"ר ד' הש"ך סימן ר"צ ובאמת שבאס"ז לב"ק (ל"ט) הביא גם בשם ר"א מנירמישא ור"א יקר דס"ל כהר"ח ובפנ"י גיטין (נ"ב) האריך ליישב שיטת הרמב"ן מקו' הרשב"א והש"ך ע"ש אך בתשו' רדב"ז ח"ב סי' תרס"א פסק בפשי' דבמינהו אביהם חייב לשלם בפשיעה ע"ש ומכל מקום קשה להוציא מהמוחזק וע' בג"פ בכללים כלל ב' שהביא ד' ריב"ל שרמז אליו הש"ך סימן ר"צ וכתב שדברי מהריב"ל סותרים זא"ז וע"ש בשם כנה"ג בזה אולם בנ"ד יפה הביא רו"מ מדברי נה"מ סימן ש"א בשם שב יעקב דהוי כשומר שמסר לשומר דמיקרי מזיק ואני מצאתי בתשו' רשד"ם חיו"ד סוף סימן קל"ז בדין נתן האיזור כסף לאחי היתומה והביא מחלוקת הפוסקים בדין פשיעה ודעתו נוטה לחייב (וזה סותר למ"ש בחחו"מ סי' שי"ד שרמז הש"ך וסיים וז"ל גם אני אומר שאפשר שאפילו הר"ח כהן יודה בנ"ד שחייב ראובן דע"כ לא פטר הר"ח לאפטרופס אלא כשפושע בשמירה וכו' אבל זה שהזיק בידים ומסר האיזור ביד מי שהי"ל שייכות בו בהא ודאי לדעתי כ"ע מודים שהאפטרופס חייב עכ"ל ומזה נראה דלא ס"ל כהשב יעקב דבכל שומר שמסר לשומר הוי מזיק אלא דוקא ביש לו שייכות בדבר ועכ"פ בנ"ד שיש להאשה גם כן שייכות הוי מזיק וחייב: אבל מ"ש רו"מ דכיון שמחויב הבן לקבל האפטרופסת בפקודת אביו ל"ש טעמא דמימנע ולא עביד ליתא שהרי מבואר בתשו' מהר"ם מלובלין סימן קל"ו בדין ביקש מבנו שיתן שטר חליצה לאחיו בחנם דאין בזה משום מצות כיבוד כיון שאינו נוגע לגופו של אביו אלא שרוצה בתקנת בנו הקטן אינו בכלל מצוה והביא ראיה מתשו' מהרי"ק שרש קס"ד ע"ש וע' בד"מ יו"ד סוף סימן ר"מ שרמז לדברי מהרי"ק הנ"ל וכדבריו מבואר גם בתשו' שב"י ח"א סימן קס"ח וע"ש עוד ח"ב סימן צ"ה בסוף התשו' בזה אך בתשו' א' הבאתי מתשו' הריב"ש סימן קכ"ז באמצע התשו' ותשב"ץ ח"ב סימן נ"ג דמוכח להיפוך וגם בספר חסידים מן סימן תקס"א עד תקס"ד מוכח להיפוך ולפ"ז יש לקיים סברת רו"מ ולכן הדין ברור שהאפטרופס חייב לשלם להיתומה חלקה: וע"ד היתומה השניה שנתן האפטרופס ג"כ חלקה לאמה לנדן עבורה וכן השלישה מעותיה בבאנק נגד ב' שלישות ויען שלא היה ביד היתומה להוציא המעות מפני שהיה שלישית א' ביד אמה נתנה שטר שלישית שלה ג"כ ליד אמה ואח"ז הוציאה אמה המעות ולקחה לעצמה ועתה תובעת היתומה מעותיה מהאפטרופס הנה לשיטת הז"י שהובא בפת"ש לחו"מ סימן ע' היה מקום לומר שלא נפטר עוד האפטרופס אבל בתשו' רח"כ חו"מ סימן ט' מבואר דהוה כבא ליד המשודך א"כ ה"נ בזה א"א לחייב את האפטרופס ואיהי דאפסדה אנפשה במה שהחזירה ש"ש שלה ליד אמה והגם שהיה שלישית א' ביד אמה היה יכול האפטרופס לכופה בב"ד או בדא"ה להחזיר השלישית ולא כן עתה וגדולה מזו מצינו ברש"י ותוס' עירובין (ס"ז רע"א) דכי שכח בן פנימית ליכא למימר הכי דליבטל לבני פנימית ותיחוד דשא ותשמש דלא מצי למימר לתקוני שתפתיך ולא לעוותי שהרי תחלת העיוות על ידי בן פנימי בא ע"ש ומכ"ש בנ"ד שסוף וגמר העיוות בא על ידי המשודכים עצמן ובפרט אי נימא דבפשיעה פטור אלא במזיק חייב א"כ בנ"ד עכ"פ אינו כמזיק ולכן האפטרופס פטור. והנלע"ד כתבתי: סימן קב להרב המאוה"ג וכו' מו"ה יחיאל מיכל נ"י מו"ץ דק' שדה לבן ברוסיא. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו מעיר טאראשטשא באחד שמכר הברייאהויז לפסח לעכו"ם כנהוג ובתוך הפסח קנה היהודי המוכר הנ"ל שמרים מעכו"ם ונתנם להעכו"ם הקונה שלו והעמיד בהם שכר ואחה"פ חזר היהודי וקנה הכל מהעכו"ם כנהוג ועתה בא ושאל מהו דין השכר והנה השאלה יסוב על ב' אופנים שבאם העכו"ם הקונה את החמץ נתן מעות פדיון שלו להישראל שיקנה השמרים יש לדון דכיון דא"ש לעכו"ם הוי חמץ של ישראל כדעת הריב"ש ורמ"א סימן ת"נ ס"ו ורו"מ הביא מהמח"א הל' שלוחין ונה"מ סימן קפ"ב דאם המעות של עכו"ם אף דא"ש לעכו"ם מעשה קוף בעלמא עביד הישראל דהכסף הוא קונה והנה בד"ז כבר הארכתי בחיבורי משפט שלום לחו"מ סוף סימן קפ"ח והבאתי מדברי מח"א הנ"ל ומד' מהריט"א בתוד"ר סימן קי"ט שהעלה שד"ז תלוי במחלוקת הראשונים והבאתי גם מדברי הריב"ש הנ"ל ומתשו' פי ח"ב יו"ד סימן כ"ז שכ' בפשי' כדברי מח"א והוכיח כן מהריב"ש סוף סימן ש"ה וז"ל הריב"ש שם אלא דהכא לא צריכת כלל להך טעמא דהתם בגמרא הוא שכבר לוה אותן הכותי מהישראל והרי הן של הכותי לגמרי וכשבא לתתן לישראל אחר בשליחות הישראל הראשון מדינא כיון שאין שליחות לעכו"ם היה מותר לפי שאין הכותי נעשה שלוחו של ישראל וכו' אלא משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכו' אבל בנידון זה שמעותיו של ישראל מופקדים ביד כותי להלוותן לישראל בריבית אף על פי שמיד הכותי מקבלן הישראל הלוה הוי רק דאף על גב דא"ש לעכו"ם מכל מקום אינו זוכה במעותיו של ישראל המופקדים אצלו וכו' עכ"ל ומזה הוכיח הפ"י שם דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד ע"ש והעירותי שם שזה סותר לדברי ריב"ש