מהרש"ם חלק א קלג

קודם שהעשיר ואפי' תימר משהעשיר תיפתר כשהי' פרנס ויד הפרנס כיד העני וכו' ומפורש כדעת הרמ"א: אבל באם שהש"ט הכניסה עמה בשעת נישואין והיא לא ידעה מנדר של בעלה יש מקום להתיר נדר של בעלה אבל הסך ח"י ר"כ חייבים ליתן זולת אם הוא שעה"ד אז יוכל להתיר ע"י שאלה ובדין טינרי במעים עמ"ש בדע"ת סי' מ"ו סוסקכ"ח ובהוספות להקו"א אות ל"ח מדברי יא"פ וגם מהשפ"ד סי' ק"י סקל"ז ומאז העירני ח"א מדברי מש"ז סי' ל"ז סק"ד שהביא רו"מ ולדינא יש להקל לענ"ד: סימן סו להרב המאוה"ג וכו' מו"ה צבי פרענקל נ"י אבד"ק טאצא בארץ הגר. מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו באחד ששכר משרי העיר לנקות האשפתות ולקבור בעלי חיים המתנבלים לכל השנה בעד סך גדול ולפעמים נזדמן ביום ש"ק שנתנבל ב"ח ולא רצה להתעסק בו עד אחר השבת וקנסוהו בסך גדול וגם התרו בו שיבטלו כל השכירות ויש לו סוסים ומשרתים ערלים ורו"מ הביא מדברי הצ"צ סי' ל"ה ופמ"ג בא"א סי' רמ"ו סק"ט שחולק על הצ"צ והביא מתשו' מהר"ם שיק א"ח סי' ק"ד שמחמיר גם במכירה ורו"מ צידד דבנ"ד שהמלאכה בשבת הוא רק באקראי י"ל דמודה להקל בכה"ג שהוא הפ"מ והוא עני וטפלי תלי בי' והצ"צ המחמיר הרי ביאר שם דליכא פסידא בדבר משא"כ בנ"ד וגם מ"ש הצ"צ דאסור למכור בהמה גסה לנכרי ובזה"ז לא התירו אלא משום פסידא הרי בנ"ד שהם סוסים הרי ב"ב מתיר שאין מיוחד אלא לרכיבה וחי נושא א"ע ואף שבזה"ז מיוחדים להוצאות משאות י"ל עפמ"ש המג"א סי' ש"א סקנ"ח דכיון שלא גזרו בימיהם אף שהטעם בטל בזה"ז אין לנו לגזור בעצמינו. הנה מ"ש רו"מ דהצ"צ כתב בפירוש דיש להחמיר משום דליכא פסידא משא"כ בנ"ד המעיין בצ"צ ימצא דמתחלה כ"כ לפי טעמים הראשונים שכתב שם אבל אח"כ הוסיף טעמים לאסור משום דהריצב"א לא התיר אלא במוכר לגוי שהוא חוץ לביתו אבל לגוי השכור אצלו בביתו אסור ועוד דדוקא במוכר בהמתו על כל הזמן והבהמה ברשות הנכרי והמזונות על הגוי ואיכא פרסום וליכא מ"ע אבל כשמוכר על השבתות לבד והישראל הוא עם בהמותיו ומזונותיהם על הישראל ואיכא מ"ע וגם כיון שמוציאים העגלות והבהמות מרשות ישראל בשבת איכא מ"ע ע"ש עוד בזה אלא באופן שיפקירם בפני ג' הביא שם מדברי הב"י שצידד להתיר אפי' לכתחלה דבפני ג' איכא פרסום וליכא משום מ"ע אלא שכתב דאין לסמוך ע"ז לכתחלה ודעת הסמ"ק יחידאה היא וגם אין להתיר אלא במקום פסידא וכיון דבנ"ד הוא הפ"מ וכל פרנסתו תלוי' בזה יש להקל ע"י פרסום בפתקאות וכדומה שעושה דרך מכירה או דרך שותפות או דרך הפקר ואף דבשו"ת ב"ש חיו"ד ח"ב סי' ס"ט כתב דגם להמקילים במכירת סוסים מ"מ אסור להוליך לביתו ומן ביתו דאיכא מ"ע היינו ג"כ לעשות לכתחלה כן אבל בנ"ד הוי כדיעבד וע' טטו"ד מ"ת סי' קס"ג ובתשובת מהריא"ז ענזיל בחידושי הלכה ואגדה דף צ"ט וכבר חקר במש"ז סי' רמ"ו אם משום איסור שביתת בהמתו חייב לבזבז כל ממונו ואף דבשו"ת הריב"ש סי' שפ"ז מבואר דגם בשוא"ת חייב לבזבז ממונו וע' בשו"ת מהר"י אסאד חא"ח סי' ר"ב ושו"ת דברי חכמים סי' ל"ט אבל בעושה דרך מכירה או הפקר דליכא אלא משום מ"ע לבד הרי מבואר בר"ש ורע"ב פ"ז דכלאים מ"ו ותוס' סוכה (ל' ע"ב) ד"ה וקרקע וכו' דמשום חשש מ"ע שנראה דמקיים כלאים דינו כהידור מצוה שא"צ לבזבז אלא שליש ומכ"ש בנ"ד שעושים דרך פרסום בודאי יש להקל בהפ"מ כזה וגם יפה כ' רו"מ דבכה"ג שעושה רק איסור הוצאה בכרמלית הרי דעת מהרש"א פסחים ס"ו דבכרמלית ליכא מחמר ועמג"א סוסי' ש"ה ומחה"ש ובפ"י שבת נ"א: ומ"ש רו"מ לתמוה ע"ד הריב"ש סי' כ"ד שכתב בדעת רש"י ע"ז (ט"ו) דדוקא משום מחמר דבחטאת גזרו ולא משום איסור לאו דשביתת בהמתו דהא קיי"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הנה כדברי הריב"ש מבואר בר"ן פ"ק דע"ז אבל הרי מבואר ברש"י יבמות (קי"ט סוע"א) דדוקא בספק אין חילוק בין לאו לכרת ועמ"ש בזה בפתיחה לספרי ני"ד להל' טרפות אות ז' אבל במידי דאסור רק משום הרחקה שפיר י"ל דעבדו הרחקה לאיסור כרת ולא לאיסור לאו ומה שתמה ע"ד תוס' ע"ז (ט"ו ע"א) ד"ה ושמעה שהקשו תיפ"ל משום ש"ב דהא ש"ב הוי רק עשה וי"ל דלא גזרו משום עשה ורמז לדברי תוספות מנחות (ה' וס"ח) הנה שם רק במצוה מהמובחר כתבו כן ולא בעשה גמורה ובמק"א הבאתי מהש"ס יומא (ס"ה ע"ב) משום מצוה ליקו ולגזור אבל מצינו בכמ"ק שגזרו גם משום עשה לבד ע' סוכה (י"ד ע"א) ורש"י גבי מחלוקת בנסרים וגם בסוכה (כ"ג ע"א) גזירה שמא תמות ושמא תברח ושם (כ"ו ע"א) גזירה שמא ירדם ובשבת (י"ד ע"א) ורש"י ד"ה מ"ט גזור באדם שאוכל שיהא טמא משום דזימנין דאכיל וקעבר משום משמרת תרומותי הבאתי ראי' מש"ס דביצה (ח' ע"ב) לשי' ריב"א שבתוס' חולין (קמ"א) דהל"ת נדחה ונשאר רק העשה ואפ"ה גזיר שם ועוד מכמ"ק ופלפלתי הרבה בזה ואכמ"ל אבל גם בלא"ה הדבר פשוט דהתוס' בע"ז שם קאי לשי' רש"י שם שכתב דאיכא לאו בש"ב ואף שהתוס' בשבת (נ"א) ס"ל דהוי לאו כבר כתב מהרש"א פסחים כ"ז דשכיח בתוס' סתירה ע"ש: אגב אכתוב בדין ניקוי הרחוב מהזבל שצידד המג"א סי' רמ"ד סק"ח להקל ע"י קבלנות מפני שלא נקרא על שם ישראל ואני מצאתי בתשובת ר"י הלוי סוסי' י' דגם בקבלנות ואפי' במקום שרגילים בקבלנות אסור ואף שהרחוב של עכו"ם מ"מ כיון שצריכים היהודים לפנות לפני בתיהם מיקרי מלאכה של ישראל ואסור יעוש"ה: סימן סז להרב הגאון וכו' מו"ה אברהם מנחם מיינדיל שטיינבורג נ"י אבד"ק סניאטין. מכתבו מגלה עפה הגיעני ובדבר מה שנשאל מעכת"ה באיש א' שהי' טובע בנהר ובדרך נס ניצול ובצאתו קבל ע"ע בנדר שלא יכתוב לשון אשכנז קודם התפלה (אם כי פרנסתו הוא מזה) ויאמר תהלים וילמוד החק בכל יום קודם התפלה של שחרית ויתן חומש ממה שירויח בכל יום לעניים וכעת דחיקא לי' שעתא מאוד ומה שמרויח אינו מספיק לו כדי צרכו ואשתו חולנית ואיזה בני' נעדרו ממנו ר"ל ומתיירא לנפשו פן ח"ו נכשל בעון נדרים ובא עתה להתיר לו נדרו מנתינת חומש מדוחק פרנסתו וגם אמירת תהלים והחק קודם התפלה א"א לו לקיימו כי תפלה בציבור עדיף וא"א לו להמתין כ"כ בתפלתו ורוצה להתיר לו שיאמר התהלים והחק כל היום והעיקר אצלו להתיר הנתינת חומש אך דהרדב"ז סי' קל"ד הובא בהגהת רע"א ובפ"ת כתב לנדות החכם שמתיר נדר של צדקה דמפסיד לעניים ומעכת"ה צידד דבנ"ד גם בלא התרה יש להקל וכהא דסי' רל"ב סט"ז בשם תשו' הרא"ש בדין מי ששידך בתו ונדר נדוניא ונתקלקלו החובות דפטור דהוי אנוס ובח"ס סי' רכ"ח כ' דלא משום אונס התיר דעניות שכיח והו"ל לאתנויי רק דהוי כאנן סהדי וכמו שהתנה בכך בפירוש וכת"ר הביא משום דנזיר (י"א ע"ב) דגם בבא האונס אח"כ הוי בכלל נדרי אונסין וא"צ התרה ובאס"ז שם בשם הרא"ש הקשה דלא דמי לנדרי אונסין דהתם אירע האונס קודם שחל הנדר אבל הכא חל הנדר קודם האונס ותי' דמיירי שאמר הריני נזיר לזמן ידוע שיתחיל אז נזירותו וקודם שהגיע הזמן אירע האונס ע"ש וזה סותר לתשו' הרא"ש הנ"ל והאריך בפלפולו היקר בישוב הדבר: והנה לענ"ד בפשיטות לק"מ דגם בתשו' הרא"ש שהבטיח ליתן מעות היינו בשעת נישואין כשיכניסנה בעלה כנהוג וקודם נישואין נתקלקלו החובות וא"כ לא הי' חלות השבועה רק אחר חלות האונס ודמי שפיר לנדרי אונסין וכדברי הרא"ש באס"ז נזיר הנ"ל וז"פ: ובאמת דהמעיין בתשו' רשד"ם חיו"ד סי' ק"ד שממנו מקור ד' הח"ס שהביא כת"ר ימצא שהביא בשם הרמב"ן בתשו' שהקשה בהא דפותחין בנולד דשכיח דא"כ א"צ התרה דדמי לנדרי שגגות ותי' דשגגה ואונס היינו שהי' בשעת הנדר אבל אם אין בעיקר הנדר שגגה ואונס אף שאירע האונס אח"כ ל"מ כלל והוא נגד תשו' הרא"ש ונדחק בישובו ובאמת שגם בתשו' ריב"ש סי' שפ"ז מבואר דדוקא אם הי' האונס בשעת מעשה אבל אם נתחדש אח"כ צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור על ל"ת: אבל לפמ"ש אין סתירה כלל: אכן עוד נראה דהנה הריטב"א ונימוק"י פ"ג דנדרים העלו דהא דנדרי אונסים פטורים היינו בנדר בקו"ע וכשיהי' לו לעשות