מהרש"ם חלק א קטו

הבשר מנגיעה שנוגע בה וכו' ולא אמרינן שנכנס תחלה במים עכ"ל ובב"י שם בד"ה והיכא דאחד מהן אב"י וכו' הביא בשם השע"ד וז"ל קערות שאכלו בהן רוטב של בשר רותח היום וכו' וגם המחבת מותר לבשל בה חלב עוד משום דיש בה ג' נ"ט בר נ"ט מן הבשר בקערה ומשם במים ומשם במחבת וכו' וכן הוא במרדכי וסה"ת והובא גם בהג"א פכ"ה סי' כ"ט לשון זה ממש ומפורש דטעם המרק בקערה היי טעם א' ודינו כבשר ממש וסיים שכן הדין אם הוא אפכא קערה חולבת ב"י וכו' ע"ש ולא קחשיב לשני טעמים טעם הבשר במרק ומן המרק לקערה וגם מזה מוכח דלא כהח"ד וגם במ"ש בבדה"ב שבב"י שם דלכלוך מרק בשר אימ כממש תמה עליו בכנה"ג אות מ"ח דמרק הוי כבשר ממש וע' במרדכי פכ"ה סי' תש"י דמוכח ג"כ דרוטב כבשר וע"ע בהגהת י"ש לסימן פ"ט ס"ג מ"ש בדין רוטב וע' בתכ"א כלל מ"ד דין ט' וכלל מ"ו דין ז' בשם או"ה דרוטב כבשר ואין לשער בו כפי המדומע וע' בחמודי דניאל הל' בב"ת סי' מ"א וע' בפרי תואר סי' צ"ב סוסק"ז שכ' בפשי' דרוטב הוי רק בלוע מבשר ועתוס' חולין (צ"ז ע"א) ד"ה שאני וכו' במ"ש דרוטב כציר ובמק"א הארכתי ב"ה אבל לענין נ"ט בנ"ט היכא דבשלו הבשר עצמו ברוטב דאפשר שנגע הבשר עצמו בכלי ונבלע בו בלא אמצעות רוטב י"ל דגם המקילין לענין לשער כפי המדומע מודו דלא הוי ב' נ"ט: ומ"ש הח"ד ראיה מתוס' זבחים (צ"ו) שכתבו דממעט באכילה משום דבישול חשוב ג' נ"ט ואכתי קשה דהא ממעט באכילת הרוטב שאין בו רק ב' נ"ט ובע"כ דגם בכה"ג מיחשב ג' נ"ט ע' שו"מ מ"נ ח"א סי' פ"ג שהשיג עליו מדברי הכ"מ פ"ו מפסהמ"ק דבממעט מקצת לא הוי ממעט באכילתן ובאות שהשעה"מ תמה על זה מרש"י בכורות (ס"א) וע' בצל"ח פסחים (י"ג) מ"ש בזה אך לפמ"ש בתשו' ח"ס יו"ד סי' קי"ד צדקו דברי הח"ד ע"ש ותבין אבל מ"מ י"ל דבמה שלא יוכל לאכול המים שנבלע בהם הטעם לא מיקרי ממעט באכילה וכ"ה בספר לב ארי' לחולין (קי"ב ע"א) שדחה ג"כ ד' הח"ד (והשואל כ' לי דגם בהגהת רש"ל על הסמ"ק מפורש דלא כהח"ד הנ"ל): ואף דבתשו' רדב"ז ח"ה סי' ש"א קנ"ח כתב כסברת הח"ד וכמ"ש רו"מ בשם תשו' ב"ש סי' קס"ז והגה שם התם מיירי בגבינה שבישל במים שאין המים נהפכין לטעם גבינה ממש משא"כ ברוטב של כשר דנחשב כבשר וע"ע בשו"ת טטו"ד מ"ג סימן ק"ע מ"ש בזה: ומ"ש רו"מ מהא דהטעמים מתערבים יחד או דנגעו הכלים זב"ז כדעת רמ"א סימן צ"ה ס"ג וחקר אם דעת הש"ע מצטרף לס"ס בדאורייתא וס"א בדרבנן להקל הנה בט' מ"כ בס' התערובות ח"א פי"א הוכיח דהעיקר כדעה א' ופסק כן ונהי דלא קיי"ל כן מ"מ עכ"פ מצטרף לס"ס וכמ"ש בחכ"א כלל מ"ח דין י"א דבצירוף לינת לילה יש להקל וע' במהרי"ל הל' או"ה דף ג' ע"ד וז"ל ושוב בישלו דגים בכלי חילבת ולא שמו בהן חמאה ולקטו הזוהמא בכף בשר ספק ב"י והתיר הכל עכ"ל ומוכח דאם היה ודאי ב"י היה סובר כדעת האוסרים אלא משום ספק התיר בכה"ג (אך ממה שהתיר גם הכף מוכח דלא ס"ל כחומרת רמ"א לאסור הכלי שאב"י) וע' בספר זכרון אברהם על הפמ"ג סי' צ"ד מש"ז סק"ז שצידד דבדרבנן יש להקל כדעת המחבר אלא שלא רצה להקל למעשה ע"ש וע' במש"ז או"ח סי' תס"ז סקי"ז דמבואר דיש לצרף בכה"ג דעת המחבר לס"ס וע' בל"ש הל' תולעים ס"ק קל"א שפסק ג"כ כן: ומ"ש רו"מ לדון בזה עפ"ד הרשב"א סי' צ"ג שנקלש הטעם של חלב חיה הבלוע בקדרה ע"י הבישול של חלב שחוטה הנה מלבד דל"ש זאת רק בכלי שטף ולא בכ"ח כמ"ש הט"ז שם וגם בנה"ך שם מבואר כן ורו"מ כ' בשם נה"ך להיפוך ולא אדע מהו דאדרבא כתב להדיא דאפשר דסה"ת מיירי בכ"ח והרשב"א בע"כ מיירי בשל מתכת ואף שכ' עוד חירוצים היינו אי נימא דסה"ת מיירי ג"כ במתכות אפ"ה י"ל דמיירי שלא הוחמו בכל הקדרה או שלא העלו רתיחה וגם בב"י וב"ח י"דרישה כתבו דבכ"ח גם הרשב"א מודה ולחד תי' שבב"י ל"מ סברי יי וזלא בבישל בה מים ולא בחלב ואף שלתי' א' שבב"י שאינו בדין שיהח האיסור של חלב בבשר גורם ההיתר י"ל דבנ"ד שהוא חלב שחוטה ילענין של תורה ל"ש לומר כן אבל מ"מ לפי חי' ב' של הב"י גם בנ"ד י"ל דלא נקלש ויש לתמוה על הח"ד שכתב בפשיטות דגם בחלב בדאיכא ס' י"ל כן ולא הזכיר כלל מדברי הב"י וד"מ וע"ע בדרישה רסי' צ"ד מ"ש בזה אבל בתשו' גא"ב סי' ל"ח מבואר כדעת הח"ד וע' בתשו' רע"א סי' פ"ג פ"ד מ"ש בזה ובגוף דברי הרשב"א אל ב ר"א סא מצאתי בריטב"א לע"ז (דף ע"ו) שהביא בשם הראיה בכתב לא כן כדברי הרשב"א והוא חולק עליו: אבל לעניד גם לשיטת הרשב"א אין להקל רק במה שנתב ל אחר שעירו ממגו התבשיל ירקות ובישלו בקדרה זו דבזה אמרינן דנקלש הטעם שבקדרה ע"י שפלט לתוך המים אבל אם תחבו כף לאותו תבשיל עצמו אף שכבר שהה הרבה מ"מ הרי קיי"ל דהבליעה שבקדרה מקושר עם התבשיל שבתוכו כל זמן שהוא בתוכו א"כ נאסר הכף מבליעה שבקדרה בצירוף טעם החלב חיה שנפלט לתיך החלב שחוטה שבתוכו ואין זה טעם קלוש מפני שהוא עוד בתקפו על ידי התקשרותו עם מה שנפלט ממנו לתבשיל שבתוכו: והנה במ"ש הט"ז סי' צ"ד סק"ג בשם הגש"ד בהא דאם יש ס' בתבכיל הכף אסור ול"א דהוי כהגעלה משום דבעי' שיעלה רתיחה ועוד דאתו למיטעי יטו"ש במש"ז דגם בהעלה רתיחה ונשפך אין להקל בזה לומר דהוי סד"ר משום דמדאורייתא הוי הגעלה ע"ש א"כ גם בנ"ד פשי' דאין להקל אבל בספר זכרון אברהם ליו"ד השיג עליו בזה וע' שו"ת שו"מ מ"ת ח"ד סי' קפ"ט שהתיר בנידון כטין זה ולא הזכיר כלל מדברי הפמ"ג ואני מצאתי בברכ"י לאו"ח סו' תמ"ז אית כ"ד שכתב וז"ל כתב ר"ג דמעשה בא לפניו באשה שהניכה הקדרה בכף א' שלא הוגעלה ולא הרגישה בפעם א' ובפעם ב' הרגישה והתיר לה התבשיל השני מפני שהכף הוגעלה בתבשיל ראשון וכמ"ש כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו נראה לדעתו שהרבר האושר במשהו אפי' שהוא פגום אוסר וכ"ה בבית מועד הביאו מהר"א אזולאי בהגהותיו עכ"ל ובש"ג פ"ה דע"ז במתני' דהלוקח כלי תשמיש חן הגוי וכו' כתב בשם הרמב"ן דבדאיכא ציר ורוטב של בסר אין כח במים הפליט וכתב ע"ז וז"ל והיינו נמי דכתבו הפוסקים בשם ר"ב דכף שתחבוהו בקדרה של בשר והיתה של חלב ב"י דאפילו יש ס' כנגדה הכף אסור ולא אמרי' שתחיבתה של כף בקדרה הויא כהנעלה ונראה דה"ט דכיון שיש שם ד"א עם המים בקדרה כבר פסק כח המים ואינו מפליט הטעם שהיה בה קודם וראיתי טעם אחר דלא חשיב תחיבת הכף הנעלה דלמא אתי למיטעי ויכשירו נמי היכא דלא נתחב כולה ועוד להגעילה צריר ודאי רתיחה והכא בתחיבה זו ליכא ודאי רתיחה בקדרה וכו' עכ"ל: והנה טעם א' של הש"ג הוא רק אליבא דהרמב"ן דס"ל דדוקא במים מגעילין ולא בשאר משקין ואנן לא קיי"ל הכי כמ"ש בא"ח סי' תנ"ב ולשני טעמים האחרונים שהם כמ"ש גם בהנש"ד וט"ז הנ"ל הוא רק חומרא מספק ואם ידוע שהיה התבשיל מרתיח מדינא מיחשב כהגעלה אלא דאסור דלמא אתי למיטעי בזה י"ל דבנשפך הוי סד"ר ולהקל ובפרט בצירוף דברי ר"ג ובית מועד הנ"ל שסמך להקל בזה למעשה אבל מ"מ נ"ע לדינא מטעם שכתב המש"ז דכיון דגזרו דלמא אתי למיטעי י"ל דגם בספק אין להקל וכה"ג אי' בחולין (כ' ע"ב) איפכא מסתברא למ"ד ישל"ע מה"ת איכא למימר דהכי אגמרי' דאין עיקור ואפי' למ"ד כבהמה לענין עיקור לא ליהוי כבהמא אלא למ"ד אשל"ע מה"ת אלא מד"ם מהיכא גמירי לה מבהמה כולה מלתא כבהמה וברש"י אאא (ט"ו ע"א) ד"ה ר"י וכו' דאם כן דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי משתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית וכו' וע' בש"ך יו"ד כי' י' סוף סקי"א דהכא כיון דאב"י אסור משום גזירה אטו ב"י א"כ בכל גווני אסור לכתחלה כי היכי דלא אתי למישרי ב"י ע"ש ובאמת שמצינו כה"ג בגבינות עכו"ם דמיתשב כאיסור ודאי כיון שנאסר מספק כמ"ש הש"ך בדיני ס"ם דין י"ז י"ח בשם או"ה וע' שעה"מ פ"א מיו"ט ופי"ט מאי"ב ה"ג ובמרה"פ על הירושלמי פ"ג דתרומות ה"ג ופ"ג דדמאי ה"ד ותשו' נטע שעשועים סימן פ"ב באמצע התשו' ולכן קשה להקל למעשה מטעם זה לבד: ואף דמבואר בט"ז יו"ד סימן ס"ד סקי"ב דמשום טעמא דדלמא אתי למיטעי אין להחמיר אלא לכתחלה ולא לאסור בדיעבד וע"ש סי' י"ג סק"ד אבל במג"א סי' פ"ט סק"ג מבואר דבדבר המצוי לטעות גם בדיעבד אסור ע"ש: ומ"ש רו"מ מדברי הח"ד ריש סי' צ"ה שהעלה דבשעת בישול ליש דין נ"ט בנ"ט כבר הביא בפת"ש בשם תשובת ב"א שחולק על הח"ד וכן מצאתי בשו"ת ספר יהישע בפו"כ סי' ע"ז שדחה דברי הח"ד והביא מדכרי הש"ך סימן צ"ה סק"י וגם מהתוס' פסחים (ל') ד"ה דלמא אתי למיכליה וכו' והגם שיש לדחות ראייתו דהתם טחו בשומן קודם שנתנו בו הלחם ואם לא היה בעין שפיר הוי נ"ט בנ"ט וע"ע בח"ד סי' צ"ז אבל מ"מ מ"ש ראיה מהרשב"א הוא נכון וגם בס' חהס