מהר"ש חלק ב רח

שם דבדיעבד אמרי' מסתמא איסורא לא ניחא לי' דליקני ומכ"ש הכא דבאמת לא מונח כלל ברשות הערל הקונה רק שהחצר מושכר לו ואם הי' רוצה הי' יכול לקנות ע"י חצר המושכר אבל באמת לא הי' שום ג"ד שרצה לקנות את החמץ אחר שנעשה ישראל וא"כ שוב ל"ק ע"י החצר ולא נשאר לו רק קנין דרבנן ולא עבר בב"י ד"ת ועכ"פ לא עבר רק בס' ב"י ד"ת ולא קנסו אחה"פ וליתר שאת יש לערבו חד בתרי כנלע"ד בס"ד לדינא

בעה"ח א' דברים תרסז"ל מרחץ ראזנוי. והננודידו סימן נט להרב הה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה שרגא פייביש וואלף נ"י מוצד"ק צאנז יע"א

בדבר שאלתו בא' שחתם א"ע' כמה שנים על גיטין ואח"כ נודע כי לוה לעצמו ברבית בלי ה"ע ולא שילם עדן הרבית וחושש כת"ה מכח דלוה ברבית פסול לעדות והוי גט בעדים פסולין זה תורף שאלתו

והנה מקור הדבר בש"ס סנהדרין דכ"ז ואלו הן הפסולין מלוי ברבית ויש בזה ג' שיטות שיטה א' דברבית ד"ת א' המלוה ואחד הלוה פסולין מה"ת אע"פ דנימא דלא לקי אלאו דרבית משום דהו"ל לאו הנל"ע א"נ דר"ק יוצאה בדיינין אפ"ה בעבירה שיש בו חימוד ממון נפסלין מה"ת אפי' בעבירה שאין בו מלקות ולשיטה זו מתני' דקתני מלוי ברבית פסולין ומתני' מיירי בפסולי דרבנן ע"כ דמיירי בא"ר ונשמע דגם ברבית דרבנן פסול הלוה מדרבנן ושיטה הב' דגם ברבית ד"ת בין המלוה ובין הלוה אינם רק פסולי דרבנן משום דלא משמע להו איסורא אף דל"מ הך טעמא להכשירם לגמרי כמו קוברי מת ביו"ט ראשון מ"מ מהני לענין זה דלא נפסלו מה"ת ושיטה ג' דהמלוה נפסל מה"ת אך הלוה אינו נפסל רק מדרבנן ונשמע דלשיטה ב' וג' דברבית דרבנן לא נפסל הלוה ורק המתני' מיירי ברבית ד"ת ולשי' הראשונה ע"כ מתני' דקתני פסולי דרבנן וכללו בזה מלוי ברבית עכצ"ל דמיירי ברבית דרבנן ונשמע דגם ברבית דרבנן עובר הלוה ובש"ע סותם כשיטה הראשונה דברבית ד"ת פסולין מה"ת ובדרבנן עכ"פ פסולין מדרבנן וי"א דברבית דרבנן א"ע הלוה וא"כ ע"כ דמתני' מיירי ברבית ד"ת ונשמע דעכ"פ הלוה אינו פסול רק מדרבנן וכמ"ש כנמ"י ועי' בתומים ובנה"מ ונשמע דלענין הלוה יש הרבה שיטות דאינו נפסל רק מדרבנן

א) והנה שם בש"ס גבי בר בינתוס דאמר לדידי . אוזיף ברבית ופסל רבא לבר בינתוס ופריך והא"ר לוה ברבית פסול לעדות ומשני רבא לטעמיה דס"ל פ"ד משום דאאמע"ר והנה הראשונים הקשו דהיכי אפשר למיפסל לבר בינתוס הא הו"ל נוגע דרוצה שיחזירו לו הרבית הגם דבוודאי לא יוכל להוציא עפ"י עצמו אבל עכ"פ הוא סבר שיוכל להוציא ממון ושוב הוי לי' נוגע וכמ"ש הש"ך ז"ל שם לדחות דברי הריב"ש הגם די"ל דהכא הוא מימרת רבא ורבא קאמר בש"ס ב"מ דס"א מגופא דקרא שמעית לי' וכ' בתוס' שם דרבא ס"ל ר"ק א"י בדיינים וא"כ ל"ח נוגע אך אכתי תיקשי על הרמב"ם דפסק דינו דרבא דיוכל לפסול את המלוה והטעם משום דפ"ד וקשה הא הרמב"ם פסק ר"ק יוצאה בדיינים וחוץ לזה בש"ס ב"מ דס"ה קאמר רבא חמשה מפקינן מיניה ומוכח דרבא ס"ל ר"ק יוצאה בדיינים ושוב חשיב נוגע ובאמת שם בהא דס"ל לאביי ד' מפקינן מניה ורבא ס"ל ה' מפקינן משום דמעיקרא בתורת ריבית אתי לידיה וקשה לכאורה דעכ"פ על החמישי לא הי' קציצה לא בשעת הלוואה ולא בשעת הרוחת הזמן ואם כן בנותן לו בשעת הפרעון סתם אף דאסור לשי' רוב הפוסקים ולא תלינן דנותנו לשם מתנה כמו שכתבו המפורשים דאף לשי' הרא"ש דבסתם ל"ח ריבית מאוחרת אפ"ה בשעת פרעון אוסר בסתם אבל עכ"פ ל"ח רק א"ר וא"כ הכא החמישי ל"ח עכ"פ רק א"ר וצ"ע

אך באמת י"ל לפימ"ש במלמ"ל פ"ח ממלוה ולוה דאם מכר לו חפץ בעד חוב שהי חייב לו ונתברר שטעה ולא הי' חייב לו דהמקח בטל דהו"ל מקח בטעות וכתב דבריבית עכ"פ חייב לו ולא הוי טעות עיי"ש וידוע שיטת כמ"פ דהמלוה יש לו קנין גמור בהריבית ויוכל לקדש בו אשה דל"ח גזל דבאמת יש להמלוה בו קנין הגוף רק דחיוב התורה מוטל עליו להחזיר ומש"ה דעת כמ"פ דאין יורדין לנכסיו ע' במח"א ובקצה"ח סי' ל"ט אך כבר כ' המח"א דכ"ז לאביי דס"ל אע"מ א"כ מצד הסברא צריך להיות א"י א"כ נהי דגילתה התורה דצריך להחזיר אבל עכ"פ כ"ז שאינו רוצה לקיים מצות השבה יש לו קנין גמור אבל לרבא דס"ל אעל"מ א"כ מצד הסברא אין לו בו קנין ורק אי גילתה התורה דא"י א"כ ע"כ דיש לו קנין אבל אם נימא דצריך להחזיר שוב אמרי' דאין לו אפי' התחלת קנין עיי"ש א"כ י"ל דזה כוונת הש"ס דבאמת במדה החמישי בוודאי דל"ח ר"ק דכיון שלא הי' זה בתנאי לא בשעת הלוואה ולא בשעת הרוחת הזמן רק דבשלמא לאביי לשי' דס"ל אע"מ א"כ יש לו באמת קנין גמור בהריבית א"כ שפיר ל"ח מקח בטעות דהא באמת הי' חייב הדינר להמלוה א"כ אף דהדינר חייב להחזיר מצד חיוב התורה אבל עכ"פ מדה החמישי דהוזיל גבוה ל"צ להחזיר אבל רבא לשי' כיון דמכר לו בעד ריבית ובזה לא הי' לו שום התחלת קנין א"כ הו"ל קנין בטעות דקנה בעד מעות שאינו שלו וא"כ שפיר צריך להחזיר אף מדה החמישי וז"ב בס"ד

עכ"פ נשמע דרבא ס"ל ר"ק יוצאה בדיינים וא"כ שוב הו"ל נוגע הגם דלכאורה י"ל לפי שי'