מהר"ש חלק ב א

וכיון דמשכחת שיקנה חמץ בעת שחיטת הפסח ויהי' חשיב מעשה גמור שוב לקי תמיד אף אם יש לו חמץ מכבר ושוב הדרא קושיא על תוס' מדוע פשיטא להו דע"כ בעל החמץ אינו לוקה

והנלע"ד דכבר כתבתי דהיכי שאינו עושה עכשיו אף קצת מעשה אז אף באפשר במעשה אינו לוקה והנה באמת יש לחקור עוד בעיקר שי' רש"י דגם בני חבורה עוברין הא לכאורה יפה כ' בתוס' דלא תשחט כתיב הגם שי"ל דכיון דפעולה מתייחס להמשלח הוי כאלו הוא המשלח וכמ"ש בתוס' קידושין ד"ז דאם שליח אחד מקדש ב' נשים לשני אנשים חשיבי ב' נותנים וע' בתוי"ש יומא ד"נ שכ' דאם נטמא הכה"ג אחר שחיטת הפר כיון דה שני שלוחו של ראשון אכתי פרו קרינן וה"ט דפעולה מתייחס למשלח הגם דבאמת בטמא כיון דלמ"ע ל"מ שליחות כמפורש בש"ס ב"ק דק"י אך עכ"פ קשה באיזו סברא פליגי רש"י ותוס' הא אדרבה לשיטת התוס' דפעולה מתייחס למשלח א"כ הוי כמו שחט בעצמו

והנלע"ד דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מחגיגה דאם בא למקדש ברגל בלי קרבן עובר בל"ת ורק דאין לוקין דהוי לאשאב"מ אף דזה הוי מעשה מה דנכנס למקדש מ"מ כיון דהביאה למקדש אינו האיסור רק עיקר האיסור מה שאינו מביא קרבן בשעה שבא להמקדש וזה ל"ח מעשה נשמע כיון דקפידת התורה רק שיביא קרבן בשעת ביאה למקדש חשיב לאשאב"מ אבל אם הי' הקפידה דבלי קרבן אסור לבוא למקדש שפיר הי' חשיב לאו שיב"מ וע' בשא"ר סי' ל"ב שכ' דמש"ה ציצית חשיב שוא"ת אף דהחיוב בשעת לבישה כיון שאין האיסור עצם הלבישת ד' כנפות רק האיסור מה שהוא בלי ציצית וזה חשיב שוא"ת א"כ הכא בל"ת דלא תשחט פסח על החמץ א"נ דכוונת התורה דבשעה שיש לו חמץ לא ישחוט והאיסור הוא השחיטה שפיר הוי לאו שיב"מ אבל א"נ דאזהרת התורה רק שלא יהי' ו חמץ בעת שחיטת הפסח ושהיית החמץ הוא האיסור שוב הוי לאשאב"מ והנה בשו"ת נוב"י מה"ת או"ח סי' ע"ו העיר השואל בהא דכ' הרמב"ם ז"ל פ"ב מעכו"ם דאין המתגלח לוקה אא"כ סייע להמגלח והקשה לשי' הה"מ תמיד חשיב לאו שיב"מ וכ' הנוב"י דלפמ"ש הה"מ שם דבלא סייע למגלח א"ע שום איסור א"כ בשלמא א"נ דגם בלי סיוע עובר איסור רק דהוי לאשאב"מ אז שפיר אמרי' כיון דאפשר במעשה לקי אבל באם עכשיו אינו בכלל האיסור כלל א"כ אין הפטור מטעם לאשאב"מ א"כ שפיר אף באפשר במעשה פטור אך העיר שם דבש"ס דמכות משמע דגם בלי סיוע יש איסור דקאמר הש"ס דקאי למ"ד לאשאב"מ לוקין ורק דאח"כ משנין במסייע וד"ה ומשמע דאף בלי סיוע ש איסור וכ"ה שי' הראב"ד וע' בנקה"כ יו"ד סי' קצ"ח שכ' ג"כ דאף בלי סיוע יש איסור וכ' הנוב"י דבאמת מצד הסברא י"ל דבלי עשייה לא יעבור שום איסור רק היכי דלא משכחת הל"ת רק בענין דלית בי' מעשה אז ע"כ דאסרה התורה אף בלי מעשה רק דלא נקי לר"י אבל היכי דיש לפרש הלאו בענין דיש בו עשיה שוב י"ל דהיכי דאינו עושה מעשה א"ע איסור כלל א"כ הכא דגילתה התורה לא תקיפו לשון רבים דמשמע דגם הניקף עובר ובס"ד דס"ל דבניקף לא משכחת מעשה א"כ ע"כ דעובר הניקף אף בלי מעשה רק דלא לקי אבל למסקנא דחידש הש"ס דמשכחת בניקף דיעבור במעשה היינו במסייע שוב אמרי' דבלי סיוע אין הניקף עובר שום איסור עיי"ש ודפח"ח

א"כ הכ"נ י"ל דבאמת מצד הסברא בעל החמץ א"צ לעבור שום איסור כיון דאינו עושה מעשה וי"ל דהלאו קאי רק על השוחט דעושה מעשה אבל בעל החמץ נהי דאמרי' פעולה מתייחס להמשלח מ"מ ל"ח כעושה מעשה וא"כ י"ל דבלי עשיה א"ע שום איסור "דהלאו לא נאמר רק באופן שעושה מעשה היינו השוחט

אך כ"ז אם נימא דהאזהרה הוא על השחיטה א"כ לגבי השוחט הוי לאו שיב"מ א"כ שפיר י"ל דבעל החמץ א"ע דהתורה לא כתבה לאו זה רק בענין שיב"מ אבל א"נ דהאזהרה הי' שלא יהי' לו חמץ בעת שחיטת הפסח א"כ שוב י"ל כיון דעכ"פ הפעולה מתייחס למשלח א"כ הקפידה התורה שלא והי' לו חמץ דבזה שיש לו החמץ אין השוחט עושה שום מעשה טפי מבעל החמץ א"כ לפ"ז נצמח דגם השוחט אינו לוקה כיון דאין השחיטה האיסור רק שהית החמץ א"כ חשיב לאשאב"מ ואף בקונה חמץ בעת שחיטת הפסח דהוי מעשה ומשכחת במעשה מ"מ כיון דבחמץ שיש לו מכבר אינו עושה מעשה כלל וגם בחמץ זה שיש לו מכבר לא משכחת מעשה שוב אינו לוקה אף לשי' הה"מ וכמ"ש בשעה"מ ונוב"י וא"כ י"ל דזה כוונת התוס' דבתחילה חידשו דבעל החמץ א"ע דלא תשחט כתיב וכוונתם דעיקר האיסור הוא השחיטה היינו דהקפידה התורה שבשעה שיש לו חמץ לא ישחוט הפסח א"כ נהי די"ל דגם הבעלים חשיבי בכלל שוחט כיון דהפעולה מתייחס למשלח מ"מ כיון דלגבי הבעלים יהי' הלאו בלי מעשה א"כ יש סברא דרחמנא לא כתבה הלאו רק על השוחט דעובר במעשה אבל לגבי הבעלים דאינם עושים מעשים אינם כלל בכלל האזהרה וס"ל להתוס' דפשטות הקרא מוכח דאזהרה הוא על השחיטה ועוד כתבו הוכחה לזה דהבעלים א"ע דאין לומר דעיקר האיסור הוא שהיות החמץ ולענין זה י"ל דהבעלים נמי עוברין דלענין זה גם השוחט אינו עושה שום מעשה בשהיות החמץ ושוב י"ל דגם הבעלים עוברין כיון דהקפידה התורה שבשעת שחיטת פסחו לא יהי' חמץ בביתו ע"ז כ' דא"כ היאך יתחייב לר"י אין כוונתם על בעל החמץ רק הכוונה דאיך יתחייב אף השוחט דהוי לאשאב"מ כיון שאין השחיטה עצם האיסור רק שהיות החמץ ושוב חשיב לאשאב"מ ובזה לא מהני מה דאפשר במעשה היינו בקנה חמץ בעת שחיטת הפסח כיון דעכשיו ליכא אף קצת מעשה