מהר"ם אלשקר צט

דעדות שניהם בטלה לכולי עלמא: ואין בה שום ממש: ק שאלה שמעון ש"צ היה מתפלל בקביעות בבית ראובן ואחר זמן נזדמן לו לראובן ש"צ אחר והלך שמעון ונעשה ש"צ בבית לוי ונשבע לראובן שכל זמן שיקרא אותו לבא להתפלל בביתו כבתחלה שיבא ועמד שמעון בבית לוי ג' או ארבע שנים ונשבע אז ללוי שבועה חמורה על דעתו שלעולם לא ילך להתפלל בקביעות בשום מקום בעולם אלא בבית לוי כל עוד שיתפללו שם בקביעות: ואחר כל אלה הדברים הלך לו הש"צ של ראובן ושלח לקרוא לשמעון לבא להתפלל בביתו כבתחלה בקביעות כאשר נשבע לו ושמעון השיב כי כבר נשבע ללוי שלא יתפלל עוד בשום מקום כי אם בבית לוי וראובן אומר דאותה שבועה שנשבע ללוי לאו שבוע' היא ולא חיילא כלל דאין שבועה חלה על שבוע' יורנו מורינו: תשובה אדרבה דשבועה שניה שנשבע ללוי הויא שבועה וחלה לבטל שבועה ראשונה בכולל שהרי לא נשבע ללוי שלא יתפלל בבית ראובן אלא שלא יתפלל בשום מקום ומגו דחיילא אאותן מקומות חיילא נמי אמקומו של ראובן ועוד דשבועה ראשונ' שנשבע לראובן לא היתה אלא כל זמן שיקרא לו לשמעון ונמצא שחלה שבועה שניה בהתר כל זמן שהוא מתפלל בבית לוי ולא קרא לו ומיגו דחיילא כל זמן שלא קרא אותו חיילא נמי אפילו בזמן שקרא אותו דהוה לי' כנשבע שלא לאכול מצה שאסור לאכלל מצה אפילו בלילי פסח דכיון דלא הזכיר פסח צאין זה נשבע לבטל את המצוה אף הכא נמי איכא למימר הכי וזה נ"ל פשוט וברור וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה בפירוש בענין אשר כזה גבי ראובן שנשבע לקדש את לאה כל זמן שיבקשנו פלוני לקדשה מכאן ועד הפסח ואסר עליו תשמיש אשה אחרת שיקדש זולתה ובכל פעם שיהיה נשאל על האסר שיחול תכף האסר ואח"כ נשבע שלא יקדשנה אם יש ממש בשבועה שניה וכו' והשיב ז"ל חוששני לשבועה שניה לפי שנראה שהיא חלה לבטל שבועה ראשונה בכולל שהרי מכח שבועה ראשונה אינו מושבע לקדשה אלא כל זמן שיבקשנו אותו פלו' ולא עוד אלא שאפי' לבקשת פלו' אינו נשבע לקדשה אלא מכאן ועד הפסח ונמצא שבוע' שניה חלה בהתר מן הפסח ואילך קוד' הפסח ג"כ חלה עליו כל זמן שלא יבוקש מאותו פלו' ומתוך שחלה באותו מן שאינו מושבע לקדשה חלה ג"כ כשהו' מושבע לקדש' דהיינו כשיבקשנו אותו פלו' דה"ל כנשבע שלא לאכול מצה שאסור לאכול מצה אף בלילי הפסח אלא שאיני תוקע עצמי בזה מפני שנר' שהשבועה הראשונ' הית' לדעת חברו שהרי אמ' כל זמן שיבקשנו אותו פלו' וג"כ נר' שזאת השבוע' הית' על תנאי שדוכין שהיו בינו ובין לאה ולאו כל הימנו ולהפקיע זכות אחרי' ולפי' יהיה נשאל על שבועה שניה ויתירו נדרו ויקיים הראשונה ע"כ: מיהו בנדון דילן אע"ג דשבועה שניה בטלה הראשונה מ"מ לרווחה דמילתא כיון שנשבע להנאת כל אחד מהן ולדעתו ישאל על שבועה ראשונה ויתירו לו מדע' ראובן או יהיה נשאל על השניה ויתירו לו מדעת לוי: ומה שטען ראובן ואמ' שאין שבוע' חלה על שבועה לאו בכה"ג אמרי רבנן הכי אלא כגון שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה דאין שבועה שניה חלה על שבועה ראשונה לחייבו על השניה בשוגג קרבן וכגון הנשבע שלא לאכול דברים האסורים מן התורה דמושבע עליהן מהר סיני ולא חיילא שבועה דידיה אשבועה דסיני לחייבו קרבן אלא דפטור מקרבן שבועה וכדאיתא בפ' שבועות שתים בתרא: וכ"כ רבי' יוסף טוב עלם בתשובה ז"ל וכתבת דאין שבועה חלה על שבועה לאו כה"ג אלא דמשתבע על מידי דמושבע עליו מהר סיני כגון דאמר שבועה שלא אוכל חלב ודם ואכלן דלא חיילא שבועה דידיה אשבועה דסיני לחייבו קרבן אלא פטור מקרבן שבועה וקא קאי באיסור שבועה דסיני כדתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב והוינן בה מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בכולל דברים המותרים עם דברי' האסורי' וריש לקיש אמר אין אתה מוצא אלא במפרש חצי שעור ואליבא דרבנן ובסתם אליבא דרבי עקיבא ובענין זה הוא דמשכחת לה דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו שתי קרבנות אי נמי שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ע"כ: אבל הנשבע לעשות דבר אחד ונשבע אח"כ שלא לעשותו לא אמרינן בכי האי גוונא אין שבועה חלה על שבועה והיינו דתנן בסוף פרקין שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה הויא שבועת בטוי והשניה שבועת שוא שהרי מצוה עליו אכלה עובר על שוא לא אכל' עובר על שבועת שוא ואף על שבוע' בטוי וכדמפרש שם בגמר' וכמו שכת' הרמב"ם ז"ל בהלכות שבועות פר'ה' וכמו שכתבו המפרשים ז"ל: עוד כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה על מי שנשבע שלא יפרוש בים מפני כבוד אב ואם ואח"כ נשבע לפרוש: והשיב השניה שבוע' שוא ואם הוא מזיד חייב מלקות בין פירש בין לא פירש ומאחר שנתחרט יש לו להשאל על אי זו מהשתי שבועות שירצה ואם ירצה להתיר השתי שבועות ויתחרט על שתיהן יתיר ויהיה הרשות בידו בין לפרוש בין שלא לפרוש ולא יהיה שם עונש וכתב משה ע"כ: כללא דמילתא בעוברא דילן דכיון דחלה שבועה שניה של שמעון בשאר המקומות אי נמי כל זמן שלא תבעו ראובן נתבטלה שבועה ראשונה ושבועה שניה כדקי"ל ולא סגי ליה לשמעון להתפלל בבית ראובן בקביעות בשו' צד בעולם בלאו שיתירו שבועה שניה מדעת לוי כדאמרן ואין זה צריך לפנים ושלום: קא עוד שאלת אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן זה לזה אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר: תשובה לא מצאתי מקום לדבר זה כי אם בתשובת שאלה לרבינו האיי גאון ז"ל וראיתי להעתיק אותה לך ומשם תבין עקרן של דברי' שאלוהו ז"ל מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אותו הזמן אמר קבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני וקנו קנין על זה היש מזה כלו הנאה לאותו שניתן לו כלום: וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא התורה ותהיה זכות הקריאה לו וכו' תשובה כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותני' לו לצדיק על מעשיו הטובים וכתות כתות הן שהן מקבילות פני שכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומרים לו לצדיק עלה למדרגת ועמוד במחיצתך אתה הוא שכבשת יצרך ונשאת משא המצות ולא נטית להנאה מצויה אלא עזבת את תאותך וסבלת עול יוצרך וסיגפת עצמך ביראתך עתה בא וקבל שכרך ותהנה מזיו השכינה כמו שאמרו חכמים מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ולא רביה ולא משא ולא מתן ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנין מזיו השכינה וכל אחד ואחד מעלתו לפי מעשיו כמו שכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' ומה תלמוד לומר בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אלא כל אחד ואחד לפי עבודתו מתן שכרו וכן אמרו חכמים אמר ליה בר הה"א להלל היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו אמר ליה עובד אלהים ואשר לא עבדו תרווייהו צדיקי נינהו אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת אמר ליה ומשו' חדא זימנא יתירא קרי בה לא עבדו אמר ליה צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזא תריסר פרסי בתרי זוזי וזה השוט' שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני השם ית' וכבר נטל דמים זה לא לי' ישב בתענית אלא סגף עצמו ונפשו באותן הדמים והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר וכקורדום לאכול בה לחם: אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהם צריכין ומלמדן יש לו שכר גדול בכך והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר פעמים אין לו שכר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם: וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם וביותר מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכ' שיש לו על פעלתו הוא: ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חברו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חברו וכן כתוב אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמרו חכמים מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו מר עבד פרקמטיא ומר עסק בתורה אמר ליה פלוג דאיפלוג יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו עכ"ל: וכל דבריו דברי קבלה הן ואין להוסיף: ולא לגרוע: ושלום כנפש אביך: משה ן' אל אשק"ר נר"ו: קב שאלה יורנו אדוני אבי מורי ורבי הא דאמור רבנן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו מה ענין זה לזה ומה דמיון יש לזכור ושמור עם מחלליה מות יומת וביום השבת וגו' לפי ששמעתי בו דברים ולא נתקררה דעתי בהן גם רש"י הביאו בפ' יתרו: תשובה דע לך כי כבר נשאלה שאלה זו בישיבה לרב שרירא גאון ולחמודו רבינו האיי גאון זכר קדושים ואדירים לברכה והשיבו ז"ל: כל אחד מהם יש לו טעם חוץ מטעמו של חברו זכור ושמור טעמא מאי להודיע כי מה שנכתב על לוחות שניות שמעוהו ישראל ביום מתן תורה בסיני שלא תאמר נשתנו הדברים מחלליה מות יומת וביום השבת טעמא מאי להודיע שבשע' שהותר זה נאסר זה וללמד כי אין זה חלול שבת ע"כ: וכן יש לומר באחרים שהביא רש"י ז"ל: ולדברי אלו שומעין כי הן דברי קבלה וכ"ש שאין כאן מקו' לפרש באופן אח': ושלום כנפש אביך משה: קג שאלה גם יורני אדוני אבי מורי ורבי שורת הדין בשטר אחד שהיו בו העניינים מסופקין או שבעל השטר אומר