מהר"ם אלשקר עח

ובמדה: והולכין באמונה לכוונה הראשונ' ואין שום חילוק בחתימת הדבור: ולא פירוק חבור: פטרץ סג שאלה אלה ראובן היה רוצה ללכת למדינת הים ובא שמעון ואמר לו תן לי כך וכך מעו' שאתה חייב לי: אמ' לו אין בידיעתה מעות אמר לו שמעון הנה לוי הולך בחברתך תן לו המעות שם כדי שיקנה לי בהן קצת חפצי' ואז העמיד שמעון לראובן אצל לוי ואמר לו לראובן המעות שאתה חייב לי תן אותם ללוי וללוי אמר בבקשה ממך תקבל מעות אלו מיד ראובן ותקנה לי בהן חפץ פלו' עם אותן מעות אחרים שיש לי בידך ונתרצו כולן בדבר זה יורנו המורה אם יש בענין זה דין מעמד שלשתן או לא: תשובה איברא ודאי דבכי האי גוונא לית ביה דין מעמד שלשתן דלא אמרי' מעמ' שלשתן אלא בשהיה לו ללוי חוב אצל שמעון ובא שמעון והעמידו אצל ראובן והכניסו במקומו לגבות ממנו חוב או פקדון שהיה לו תחת ידו לפרעון חובו: אי נמי שנתן שמעון ללוי במתנ' אותו חוב או פקדון שהיה לו ביד ראובן דאז נסתלק הזוכה מעל המומחה נכנס המומחה במקומו בכה"ג הוא הוא דאמרי' ביה דין מעמד שלשתן אבל בגוונא אחרינ' לא דהא מילתא גמרינן לה ממילתיה דרב דאיתמר פ"ק דגטין ובכמה דוכתי אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלו' במעמד שלשתן קנה ופליגי רבוותא בהאי מילתא דאיכא מינייהו מאן דלא מוקי לה אלא במתנ' בלחוד כלומר בשנתן שמעון ללוי הדבר שהיה לו ביד ראובן במתנ' ודייקי להאי סברא מדאמרי' התם הא אמרה רב חדא זימנא דאמ' רב מנה לי בידך תנהו לפלו' במעמד שלשתן קנה: ומהדרי' אי מההי' הוה אמינא ה"מ מתנה מרובה כלומר כגון מנה: אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו קמ"ל: אלמא לא מיירי אלא במתנה אבל המחאה במלוה וכיוצא בה דפרעון הוא מצי הדרי ביה: ואייתי ליה ראיה נמי מההיא שמעתא דהמחהו אצל חנווני דאמר רבה חוזר דאיתמר פ' המקבל: אבל הרי"ף ז"ל כתב עליו פ' המקבל: דההיא דהמחאה אצל חנווני לא דמיא להך דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך וכו' ומאי דקאמר דבמתנה בלחוד היא ליתא ממעש' דההוא גינאי דעביד חושבנ' בהדי הדדי פש חמש איסתרי גבי חד מינייהו אמרי ליה הבינהו למארי ארעא בטיסקא באפי מארי ארעא וקנו מיניה: לבסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד דהא קנו מינך וכו' ואי הא דרב הונא אמר רב במתנה בלחוד היא היכי קא גמר מינה רב נחמן למארי טיסקא דפרעון הוא ולאו מתנה קא יהבו ליה: אלא ודאי הא דאמר רב הונא אמר רב איתא בין במתנה בין בפרעון עכ"ל: וכן הסכימו המחברים ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות זכייה ומתנה פ"ג זה לשונו וכן האומר לחבירו מנה יש לי בידך תנהו לזה קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו בין שנתן המנה בחוב שיש לו אצלו בין שנתנו לו מתנה בין שהיה חוב אצלו בין שהיו פקדון אצלו כמו שביארנו ע"כ: וביאר זה בפ"ו מהלכות מכירה וכן כתב הר"י בעל הטורים ז"ל לא שנא נתנו ראובן במתנה לא שנא נתנו בפרעון חובו ע"כ: הילכך לדברי כולם לא אמרו הכי אלא בנותן לו הדבר במתנה או בהמחאת מלוה כדפי': אבל בגווגא אחרינא לא: והכי מוכחא בהדיא גופא דמילת' דרב דאמ' תנהו לפלו' במטמ' שלשתן קנה דמיירי במתנה או בהמחא' מלוה דאלא מעתה מאי קנה דקאמר: והכי מוכח נמי מטעמא דרב אשי דאיתמ' התם פ"ק דגטין אמר רב אשי בההיא הנאה דקא משתניא ליה ממלו' ישנה למלוה חדשה גמר ומשעביד נפשיה: ואלו הכא גבי עובדא דילן מאי ישנה ומאי חדשה איכא כולה חדא מלוה היא והכי מוכח נמי פרק מי שמת ובכלהו דוכתי דלא מיירי אלא במתנה או בהמחאה ולא מצי' למיגמר מינה למילתא אחרינא דהאי מילתא לחוד ומילתא דילן לחוד: ואפילו אי הוה מצי' למיגמר מינה לא גמרי' דמעמד שלשתן שויוהא רבנן התם כהלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה ובמאי דאיתמר איתמר ודבר ברור הוא למתחילי הלמוד דהאי מילתא דשאלתין עלה לית בה דין מעמד שלשתן כלל דהא לא היה חייב שמעון ללוי כלום ולא נתן לו הדבר במתנה ולא הוי אלא כמי שעשאו שליח לקבל לו מעותיו מיד ראובן ולא שנא בהכי בין שהיו שלשתן ביחד ובין שאמר לו מעות שיש לי בידך תן אותם ללוי שלא בפני לוי או שאמ' ללוי הביא לי מעותי מראובן שלא בפני ראובן דאם רצו לחזו' חוזרין ואין זה צריך לפנים: פניו יאר אליך וישם לך שלום כנפש משה בן כמה"רר יצחק ן' אל אש''קר זלה"ה: מצרים סד שאלה יורנו המורה מה שכתב רש"י ז"ל דלאחר ההגעלה צריך לשטוף הכלים מיד בצונן אם שורת הדין כך לפי שראינו חולקין עליו: עוד יפרש לנו כ"ת דברי הסמ"ג ז"ל שכתב בענין זה לפי שהוקשו עלינו דבריו ולא מצינו ידינו ורגלינו: תשובה רבינו האיי גאון ז"ל ורבי' נהלאי גאון ז"ל כך נמי כתבו דצריך לשטוף הכלים מיד בצונן כדברי רש"י ז"ל אבל הרב בעל ספר התרומה ורבי' אבי"ה ז"ל ומן המפרשים תמהו על דבר זה וגם הר"ם מקוצי ז"ל וכתב בספר המצות סימן ע"ח דאינו יודע טעם לדבר זה והביא הטעם שכתב ספר התרומה בשם רבי' יצחק ז"ל דהיינו משום דאמרינן בזבחים פר' דם חטאת לרבנן ומורק ושוטף במים מריקה בחמין ושטפ' בצונן כגעולי גוים אלמ' דגעולי גוים בעי שטיפה בצונן אבל הוא ז"ל דחה טעם זה וכתב דהתם לא אמרי רבנן הכי אלא משום מריקה דצריך שתהיה בחמין כגיעולי גוים אבל שטיפ' בצונן יתירא היא בקדשי' כדאמרי' התם ולעולם לא בעי' לה בשאר איסורי' ואפי' באיסור תרומ' שהוא במיתה וכ"ש באיסו' נבלה והדומה לו שהוא בלאו: עוד כתב שם אמנם ר' חיים כהן ז"ל היה מוכיח מן הירו' דאיסור נבלה חמור מאיסור תרומה דאמרינן התם גבי תרומה תניא כלי שבישל בו תרומה מגעילו ג' פעמי' בחמין פי' בכלי שני וגבי נבלה תניא דמגעילו באור כלומ' בכלי ראשון: ואיכא נוסחא אחרינא בירושלמי כלי שבישל בו תרומ' מגעילו ג' פעמי' בחמין ואין למדין ממנו לענין נבלה והיא דרסת רבי שמשון ז''ל שהביא דבריו בסמוך: ופרכינן הת' תרומה דעון מיתה התרת כלומר בכלי שני נבלה דבלאו לא כ"ש: ומשני תרומות ומעשרות קבלו עליהן מעצמן כלומר בבי' שני ולית בהו איסור תורה אלא איסורא דרבנן ולפי פי' זה של רבי' חיים כהן ז"ל זקנו דקא מוקי תרומה בכלי שני וקא יהיב תקנה לנבלה בכלי כדאמרן יתיישב כלי דקתני התם אף בשל נחשת דמיירי בי וראשון התם אף בשל נחשת דמיירי ביה גבי הגעלה דפסח דאתי עלה כלומ' דאפי' של נחשת בעי לתרומה ג' פעמי' ולנבלה כלי ראשון ולאפוקי מדברי רבי' שמשון ז"ל דבסמוך דקאמ' דמיירי דוק" בשל חרס ובכלי ראשון ולנבלה אין לה תקנה הילכך מוכח הכא שפיר דתרומה קלה מנבלה אלא דע"מ לא תיקשי ליה מדבר זה של רבי' חיים ז"ל ותימ' דכי היכי דהכא ומיירי בתרומה דבית שני דרבנן הם הכי נמי איכא למימר גבי ההיא דזבחי' דמשום הכי אקילו בה ולא אצרכוה שטיפה בצונן אבל תרומה דאורייתא ונבלה דאיסורא דאורית' לעולם אימ' לך דבעי' נמי שטיפה בצונן כקדשי' דלא היא: דהת' בזבחי' על כרחין דמיירי בתרומה דבית ראשון דאוריית' כיון דממעטינן לה מקרא דאותה ואפילו הכי אקילו בה וכ"ש באיסור נבלה וכיוצא בו: הילכך מדברי זקנו לא קשיא ליה מידי ע"כ מיסודו ז"ל עם תוספת ביאור: מיהו איכא למידק עליה דאע"ג דמדברי זקנו לא תקשי ליה מ"מ קשה לו מדברי רבי' יצחק ז"ל ומדבריו עצמו דהא במצות עשה גבי מעשרו' בסימן קל"ג מוכח מדבריו דסבירא ליה כר' יצחק ז"ל דתרומ' דבית שני מדאוריית' וא"כ נבלה חמירא אפי' מתרומה דעון מיתה והיכי קאמ' דקילא ואיכ' למימר דאע"ג דס"ל דתרומת בית שני דאוריית' ס"ל דהאי ירושלמי דמוכח מיניה דאיסור נבלה חמור מתרומ' אית ליה דתרומי בית שני דרבנן כדאמרינן ואפי' הכי אינו סומך עליו בזה אלא דס"ל דהיא מדאוריית' וכ"כ שם גבי מעשרו' דלעיל ז"ל ובמקומות אחרת מבי' בירושלמי מאליהן קבלו לומ' שתרומ' בזמן הזה דרבנן כההיא דמס' תרומו' שהבאתי בהלכו' הגעלה ע"כ: והיינו שהביא הדברי' משם רבי' חיים ז"ל שסמך על הירושלמי ולא מגוף הירושלמי ותירץ את דברי אפי' לפי דברי רבי' חיים ז"ל באותו ירושלמי: ואלמלא דמסתפינא הוה מוכחי' מהאי ירושלמי גופיה דתרומה דבית שני דאוריית' כסברא דידיה והוה מתרצינן כולה מילתיה שפיר והכי פירושא דמילתא דפרכי' התם תרומה דאיסור מיתה התרת נבלה דבלאו לא כל שכן וכו' ובתרומה דאוריית' בבית שני מיירי וכי משני נמי תרומות ומעשרות קבלו מעצמן וכו' מיירי נמי בהכי וקא מתרצי הכי דאע"ג דאית בהו עון מיתה כדקאמריתו מ"מ אין להחמיר בהגעלת כליהן כל כך כיון דאין איסורן כתוב בתורה כאיסור נבלה אלא הן הן שקבלו אותן מעצמן בעון מיתה כשל בית ראשון ועל כרחין אית לן למימ' הכי דהמקש' והמתרץ תרווייהו מיירו בבי' שני ובעון מית' מדקא מתרצי תרומות ומעשרות קבלו מעצמן כלומר בבית שני דקאמרת ולא קאמרי הב"ע בתרומה דבית שני דקבלוה מעצמן ולית בה איסור מיתה: משמע בהדיא דהמקשה נמי מיריי בבית שני וקאמר דאית ביה עון מיתה: והמתרץ נמי הודה לו בזה כדפרישנא: ואפי' דברי רבי' חיים ז"ל נמי מצינא לפרושינהו בכי האי גוונא: ולומר שכך היתה כונתו ודיקא דקאמר דלית בהו איסור גמור: אבל נבל' אסר הכתוב וכו' דאי הוה סבירא ליה דהיא מדרבנן לא הוה משתעי הכי ומ"מ נהגו במקומות רבים לשטוף הכלים בצונן מיד כדברי הגאונים ורש"י ז"ל ומנהג ישראל תורה הוא: משה ן' אל אשקר נר"ו: סה שאלה יבאר לי מורי אבי ורבי כוונה רש"י ז"ל בכתוב הזה בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים עד בכור השבי ולמה לקו וכו' שכתב ז"ל משה אמר כחצות ולא אמר בחצות לפי שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו בדאי הוא אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו אמר בחצות. עד בכור השבי ולמה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם וכו': תשובה הראשונים ז"ל נתחבטו בזה ומקשים לרש"י ז"ל למה פי' בכאן בכור השבי ואין כאן מקומו: עוד מקשים על הכתוב שבכאן בהתראה אמ' משה עד בכור השפח' אשר אחר הרחי' ולהלן במכה כתיב עד בכור השבי אשר בבית הבור: ומתרצי' בזה כמה תירוצים