מהר"ם אלשקר סא

ראובן שהשטר כתוב במדינה לא מסתייע ואף על גב דלענין פרעון בתר כתיבה אזלינן וההיא דכתובות פרק שני דייני גזלות שטר שכתוב בבבל מגבהו מעות שבבבל: כתוב בארץ ישראל מגבהו מעות שבארץ ישראל הכא דהעד מכחישו שאני: וכל שכן דכד מעיינת בה שפיר אין מכתיבת המקום ראיה לדברים כאלו דאפילו אם לא היה העד מכחיש לראובן לא היה נמלט משבועה שהיה שמעון חייב ליתן לו במדינה מפני שהשטר כתוב במדינה כמו שאם יהיה כתוב בו שנתחייב ליתן לו הסחורה ההיא במדינה דאיפשר היה להיות המעשה העדות במקום אחד ובשטר אין כותבין אלא מקום הכתיבה וכדאיתא פרק גט פשוט אמר להו רב לספרייא כי קימיתו בשילי ואף על גב דמסירו לכו מילי בהיני כתובו בשילי וכי קיימיתו בהיני ואף על גב דמסירן לכו מילי בשילי כתובו בהיני משום דמיחזי כשיקרא: ועוד שהנמל והמדינה הכל נקרא מדינה ואדרבה שמהשטר עצמו יש קצת הוכחה לדברי שמעון ממה שקבעו הזמן לביאת הדוגיאות דאלו במדינה היה להם לקבוע הזמן לששה או לעשרה חדשים כה''ג: ואם יטעון ראובן שזה החוב שנתחייב לו הוא מצד הלוה שהלוה לו זאת הסחורה בעצמה איני רואה לו שום זכות בטענה זו אלא לענין שאם היה לו לשמעון אפי' מעט מאותה סחורה היה יכול ללוות עליה כל אותה סחורה וכיון שהעד מכחישו בזה נמי שהיה הדבר מצד מכר חזר הדין לאיתנו: והדבר נלמד מעניינו: כללא דמילתא דנקיטנא מכל מאי דכתיבנא דאם יביא ראובן ראיה בעדים שהיה השער קבוע במדינה בכך או שהיה לו לשמעון הסחורה ההיא ברשותו יגבה ממנו כל אותה הסחור' בדוגיאות כפי התנאי שהיה ביניהם אחר שישב' שמעון היסת שכך היה התנאי: ואם לא יביא ראובן ראיה וטוען טענת בריא ישבע שמעון שלא היה השער כך ושלא היה לו כל אותה סחורה בשעת מכירה ולא יפרע לו מהסחור' ההיא אלא כפי חשבון המעו' שקבל ממנו ועל השער של עכשיו או המעות שקבל ממנו בלא שום תוספ' כלל כמו שנתבאר דהוי אבק רבית ואינו יוצא מיד לוה למלוה כדמוכ' בפ' אי זהו נשך ובפ' המניח את הכד וכמו שכתבו המחברי' ז"ל וכ"ש לפי מה שכתב הריא"ף ז"ל בתשוב' שכתבנו למעלה דמי שהקדי' לחברו מעו' בפרקמטיא על שער שבשוק והיתה מצויה לקנו' ולא רצה ליתן לו אותה פרקמטיא אין כופין אותו ליתנה לו אלא שמקבל על עצמו מי שפרע: עכ"ל: זהו הנראה לי לקוצר דעתי: המעוטף באהבתך: משה בכה"ר יצחק זלה"ה ן' אל אשקר נ"ר: לה תלמסאן שאלה שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאו' בו לפי מה ששמענו מי שהור' ואמר כי שקר נחלו אמותינו הנוהגות לגלותו כי הוא איסור גמור ובפי' אמרו ז"ל שער באשה ערוה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו: תשובה איברא דאין בית מיחוש לאותו שער כלל כיון שנהגו לגלותו ואפי' לק"ש וההיא דשער באשה ערוה לא מיירי אלא בשער שדרך האשה לכסותו דומיא דטפח והכי איתא בגמר' אמ"ר יצחק טפח באשה ערוה פי' טפח שדרכה לכסות ואקשינן למאי אילימא לאסתכולי בה כלומר דאם אשת איש היא ומתכוין ליהנות אפי' באצבע קטנה שאין דרכו להיות מכוסה אסור להסתכל וכו' ומשני לא צריכא לאשתו ולק"ש פירוש דאם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה: ואמרינן נמי התם אמר רב חסדא שוק באשה ערוה: אמר שמואל קול באשה ערוה אמר רב ששת שער באשה ערוה: ואיכא מאן דמפרש דכל הני נמי לענין ק"ש אמרינן להו: וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל ואיכא מאן דמפרש דלא איירי לענין ק"ש אלא טפח דוקא והיכא דאיתמר איתמר: ונראה כי זה דעת הרמב"ם ז"ל מדלא אסר באשתו לק"ש אלא טפח דוקא והני אחריני אסר להו לגבי אשת איש בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה אבל רש"י ז"ל אע"ג דקא מוקים להו באשת איש כתב דהוא הדין נמי באשתו לק"ש דדבר ערוה באשת איש אסור באשתו לק"ש: והריא"ף ז"ל השמיט כל זה מענין ק"ש ואפי' ההיא דטפח דאוקמוה בהדיא בק"ש: וכתב עליו הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרי' לעיל עגבות אין בהם משום ערוה סבור הרבז"ל דכ"ש טפח ושוק ושער וקול ע"כ: אשתכח השת' דלדברי כולם אין באותו שער שום חשש איסור כלל דמאן דמוקים להו באשת איש אנן לאו באשת איש עסקינן ומאן דמוקים לה באשתו לא נאסר אלא לק"ש ודבר שדרכו להיות מכוסה דמקפיד עליה ואתי לידי הרהור: אבל דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר ואפי' לק"ש כדפרישית וכן כתבו המפרשים ז"ל וכן כתב רבי' אבי"ה ז"ל כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכ' הרהור ע"כ: וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומו': וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנ' באשתו לק"ש פי' הראב"ד ז"ל דאיפשר במקום צנוע שבה ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק מקום צנוע וערוה הוא אפי' לגבי בעלה אף על פי שאינו מקום צנוע באיש: אבל פניה ידיה ורגליה וקול דברה שאינו זמר ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהו' רגיל בהם ולא טריד ובאשה אחרת אסור להסתכל אפי' באצבע קטנה ובשערה ע"כ: וכן נמי כתב בעל אורחות חיים אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן: וכן שמעתי שכתב בעל המכתם ואין זה צריך לפנים דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל אדרבה שהתירוהו בפירוש ואפי' לק"ש והעידו שנהגו לגלותו ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל ואיפש' דאפי' בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט: מאי היא רב אמר בת צדעא שנ' אם אשכחך ירושלם וגומר ופירש בעל הערוך ז"ל דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתיפו ע"כ: וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר ונוהגות גם כן לשרוק אותו בבשמים ושמן הטוב כעשירות של אותו הזמן אף על גב דלא חזי למיעבד הכי זכר לחרבן הבית כדאיתא התם: וכל מה שתמצא בספר הזוהר מקפיד על גלוי שער האשה איפשר דבשער שדרכה לכסותו משתעי דבגמר' סתמא נמי קאמר ואמרינן דלא איתמר אלא במה שדרכה לכסות ולק"ש: ואם יש דבר אחר אנן אתלמודא ואמנהגא סמכינן: ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה מההיא דשער באשה ערוה בבלי דעת באי זה שער אמרו ולמאי הילכתא איתמ' בגמ' ואלא מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור דשער קרייה רחמנא נמי דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגומר וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן ומאי שנא אותו שער ואי משום דדרכן להיות מגולין האי נמי דרכו להיות מגולה ואי לא איירי אלא באשת איש ובמסתכל ומתכווין ליהנות אטו באשת איש וברשיעי עסקינן ובבירור אמרו זכרונו לברכה דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור וכל שכן בשערה דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפילו מכוערת: ולא בבגדי צבע של אשה וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפילו שטוחין ומונחין על גבי הכותל: אמר רב פפא ובמכיר את בעליהן אלא שדברי אלו בטלין הם דלית בהו מששא כלל: וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצת הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות איך עלה בלבו לאוסרו ואף אם היה אסור דאפילו באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאסיקנ' בביצה פרק המביא: וכדאית' שם בהלכות הרי"ף זכרונו לברכה: ואף על גב דבשבת ריש פרק שואל בכולהו נוסחי דיוקני אוקימנא דבדרבנן אמרינן הנח להם לישראל וכו' ובדאורייתא אין מניחין וקשו תרווייהו אהדדי: כבר אמרו רבותינו ז"ל דההיא דפרק המבי' דמסקי' דאפילו בדאורייתא שבקי' להו דוקא במידי שהוא דבר תורה מהלכ' למשה או מדרשא ואיסורו אינו ברור וניכר שהוא מדאוריית' דהא מאי דאית' התם דאורייתא היינו תוספת יום הכפורים דילפינן לה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואין לו זמן קבוע וניכר לאיסורו וכשהן אוכלין ושותין הם סבורים שעדיין לא קדש היום אבל בשאר איסורין הניכרים כגון חלב ודם ושבת וגזל וכיוצ' בהן לא אמרינן הנח להם לישראל והשת' אם בדאוריית' ובדרבנן אמרינן הנח להם כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר ונמצא מכשילן ח"ו ועתיד ליתן את הדין: ואלמלא דמסתפינא הוה אמינ' דאפילו אותן הנשים שבאו מגורשות מארצות הערלים שהיו נוהגות לכסותו כשהיו שם אין להזהירן שלא לגלותו כיון שקבעו דירתן בכאן ואין לומר בהן דעתן לשוב לארצם: ובהדי' אמרינן בחולין כי סליק רבי זירא לארץ ישראל אכל מוגרמתא דרב ושמואל: פירוש רב ושמואל היו אוסרין בבבל משפוי כובע ולמטה ואף על פי שנשאר מטבעת גדולה מלא החוט על פני רובה: ורבי זירא כשהלך לארץ ישראל אכל מה שהיו אוסרין רב ושמואל בבבל: ואקשינן והיכי עביד הכי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם: ומתרצינן רבי זירא אין דעתו לחזור לבבל ומתוך כך לא חשש למנהגם: ומתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם בשדעתו לחזור למקומו וכן הסכימו המפרשי' ז"ל: וגדולה מזאת כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דאפילו שהולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין ואפילו דעתו לחזור יש לו לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ואל יחמיר כמנהג מקומו מפני המחלוקת בדבר שיש בו שנוי מנהג ע"כ: וכל שכן באלו הנשים דאיה' למימר בהו דעתן לשוב לארצם כמו שכתבנו וכל שכן דאפי' בארצן לא היו מכסות אותו משום איסור אלא שלא היה מנהג ארצן לגלותו דאפילו רוב הגויות לא היו נוהגות לגלותו: הילכך אפי' לאותן שהיו נוהגות לכסותו בארצן ראוי להניחן לנהוג כמנהג הארץ אשר גרו בה: ומעשה