מהר"ם על פסחים יח.

ברש"י ד"ה בטלו במעיה וכו' לטמא אדם וכלים שם משקה מי ליכא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הא בשרה טמא וכו' חשיב כאלו נגע בשרץ וכו' פי' כגון נבלת עוף טהור שמטמא אדם ובגדים בבית הבליעה כשאוכלה לכך אם נגע באוכלין מטמא אותן אע"פ שלא נגע הנבלה בשרץ וגם לא היה במאכל הכשר מים אבר מן החי מטמא אדם ובגדים והבשר הפורש ממנו טהור עד שיכשר לטומאה ע"י שרץ:

בא"ד וי"ל דלא מהני ליה מה שסופו וכו' נראה לי שצ"ל מה שטימא לטמא וכו' כשהיה עם אביו לשויה וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דשאני התם כששימש מעשה עץ וכו' ר"ל לא מטעם שהיה אוכל רק מטעם שהיה אבר ואפי' גידין ועצמות:

ד"ה לא מצינו לטומאה וכו' ומפר"י וכו' ונראה דצ"ל דלפר"י לא פריך לקמן יטמא דאין עושה כיוצא בה וכו' אלא לרבינא דיליף מיתורא דיטמא ולא לרב פפא ונראה שדבור זה ודבור שאחר זה המתחיל רבינא וכו' הכל דבור אחד הוא: