מהר"ם על עירובין כז:

בגמ' לא נצרכה אלא שנתן לתוכן שמן. והא דקאמר לעיל ל"ש אלא מים בפני עצמו וכו' הל"ל אפילו מים בפני עצמו עם שמן מותר ול"ל למימר אבל מים ומלח ניקחים י"ל משום דאורחא דמלתא הכי הוא דנותנין שמן בתוך מים ומלח ואוכלין וא"כ מקרי מזון אבל אין דרך ליתן שמן במים בפני עצמן או מלח בפ"ע:

שם ואי כתב רחמנא בשכר ה"א מאי שכר דבילה קעילית. פי' ולכך כתב רחמנא ביין דאפילו יין אנב קנקנו מותר וכ"ש דבילה קעילית ולא צריך תו בשכר לדבילה קעילית הלכך ע"כ לתמד אתא כן פירשו בתוס' במסכת שבועות דף כ"ג:

בתוס' ד"ה מאן דמתני וכו' ומתניתין דמעילה וכו' ורבא דאמר וכו'. לקמן הוא דף כ"ט ע"ש:

ד"ה ה"א מאי שכר דבילה וכו' הא מכלל ופרט נפקא וכו'. פי' אבל אי מתיבת בשכר גופיה יליף לא שייך לאקשויי ל"ל הא מכלל ופרט נפקא דהוא עצמו הוא הפרט וכל הפרטים צריכי כדפירשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד הקשה מהר"ר שמואל וכו' והאמר הכא דאי לאו יתור דיין וכו'. פי' דקשה לא לכתוב ביין מאי אמרת דה"א דבי"ת דבשכר אתי לדבילה קעילית הא אמרת דבשכר גופיה אתי לדבילה קעילית אלא ע"כ ש"מ דבשכר גופיה אין פירושו דבילה קעילית א"כ ל"ל ג"ש דשכר שכר מנזיר דיליף מיניה בשבועות דבשכר הוי פי' יין ולא דבילה קעילית ויליף מיניה התם דשתייה הוי בכלל אכילה ואם נשבע שלא לאכול אסור לו גם כן לשתות ע"ש:

ד"ה ה"א צאן ע"ג עורו וכו' והא נפקא לן וכו'. יש להקשות למה לא הקשו התוס' קושיא זו מיד לעיל דקאמר בבקר מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו או בצריכותא מיד וי"ל דלעיל ה"א דדלמא אין ה"נ מש"ה קאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי כו' וכן נמי מה שאמר אחר כך בבקר למה לי היינו נמי דיליף מיין אגב קנקנו אבל השתא קשה ודו"ק: