מהר"ם על חולין עג:

ד"ה הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר וכו'. ר"ל אין לפרש דהמקשה דפריך שחיטה תנינא פריך הכי דמדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול אין לפרש כן דא"כ אין התירוץ של התרצן מתיישב על זה דמאי משני אבשר מ"מ קשה אי שחיטה עושה ניפול לא יועיל הדם להכשיר לא באבר ולא בבשר:

[בא"ד] והיינו טעמא. ר"ל וכי תימא והכל טעמא מאי למה לא מקשה המקשה הכי או מאי משני המתרץ הא תקשה לך כיון דשחיטה עושה ניפול מה מועיל הדם להכשיר לכך קאמר והיינו טעמא דדם בהמה מועילה להכשיר וכו':

בא"ד וא"ת להנהו דמוקמינן פלוגתייהו וכו' ואמאי פליגי ארב אסי וכו'. מקשה הכי משום דלפום ריהטא שנויא דרב אסי מסתבר טפי משום דהכי אשכחן דפליגי רבנן ור"ש בהכשר דם וגם הכי נמי משמע לישנא דמתני' דקתני הוכשרו בדמיה ר"ש אומר אינו מכשיר משמע דבהכשר דם פליגי:

ד"ה ס"ד כו' והדין עמו וכו'. ר"ל אע"ג שהיה יכול לפרש דצריך אותו הבשר הפורש מן האבר הכשר אפילו בעודו עדיין מחובר באבר וכי תימא לענין מה דלענין שיטמא לא אצטריך דהא אז מטמא טומאת נבלות כאבר עצמו מ"מ היה יכול לפרש דצריך הכשר לענין שיצטרף לאוכל אחר שהוא פחות מכביצה כדי שיקבל אותו אוכל טומאת אוכלין אפ"ה הדין עמו משום דהאמת הוא שבעודו מחובר הואיל ומטמא אז טומאה חמורה חשיב אוכל להצטרף עם פחות מכביצה אפילו בלא הכשר אע"ג דמעשה עץ שימש ר"ל דבשעה שהוא מטמא טומאה חמורה אינו מטמא מטעם אוכל שאפי' היה עץ בעלמא היה מטמא טומאה חמורה בעודו מחובר באבר אפילו הכי לא בעי הכשר לענין טומאת אוכלין והראיה מפ' טבול יום דפרה ופרים מטמאים טומאת אוכלין וכו':

בא"ד וצ"ל דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש וכו'. ר"ל הא דאתמר בגמ' טעמא דמעשה עץ שימש לא מהני לן אלא לענין אחר שפירש דבמקום דלא מעשה עץ שימש אלא שהיתה בו הטומאה חמורה מטעם ראיית אוכל אפילו לאחר שאין סיפה עוד לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלא שום הכשר ובמקום שמעשה עץ שימש לאחר שאין סופו עוד לטמא טומאה חמורה צריך הכשר לטומאה קלה אבל בעודו מחובר בכל ענין אינו צריך שום הכשר: