מהר"ם על חולין סח.

ברש"י ד"ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה. נראה שכונת רש"י בזה לומר שדין זה בעובר שהוציא את ידו וכו' לא שייך אלא בענין כשניתר העובר בשחיטת האם דהנייו כשהוא נמצא בתוכה בשעת שחיטה אבל עובר הנולד אע"פ שהוציא קודם הלידה כמה אברים אינו כלום שלא נקרא זה בשר שיצא חוץ למחיצתו משומ דמחיצת האם אינו מתירו דהא צריך שחיטה בפ"ע ולכך לא נקרא מחיצתו וכן משמע בסוגיא דשמעתין לקמן דכל היכא דאין ניתר בשחיטת האם לא מקרי בשר שיצא חוץ למחיצתו גבי הא דפריך אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא וכן הא דקתני הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד לא בא אלא לומר שאינו ניתר בשחיטת אמו ולכך פרש"י בתחילת המשנה דכל המשנה איירי בשעת שחיטה וק"ל:

בתוס' ד"ה כיון שיצא בשר וכו' כדדריש לקמן וכו'. הוקשה להם מאי מייתי ראיה ממקרא זה שהאבר עצמו אסור אפי' לאחר שהחזירו לכך כתבו כדדריש לקמן וכו':

ד"ה סיפא מאי קמ"ל וכו' דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וכו' ואע"ג שרש"י כתב אע"פ שיצא ראשו חי והחזירו ויצא אחיו וכו' וכתב כן משום דלפי המושכל והנהוג א"א לולד השני לבא אחריו ולצאת אם לא שהחזיר הראשון את ראשו לפנים וא"כ ההוא דבכורות ע"כ בהחזירו איירי ומ"מ אינו מוכרח כ"כ משום דיכול להיות דאיירי ההיא דבכורות שלא החזיר הראשון את ראשו אלא שנחתך ונשאר בחוץ ואח"כ יצא אחיו או בענין אחר שאפשר הוא לשני לצאת אפי' היכי שלא החזיר הראשון את ראשו לכך כתבו התוספות דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו:

בא"ד וזה נמי אין להקשות וכו' דלרב יהודה אסור קאי אעובר וכו'. ר"ל כיון דלרב יהודה הא דקתני רישא מותר באכילה קאי אעובר שבפנים ממילא נמי הא דקתני סיפא הוציא את ראשו וכו' הרי זה כילוד קאי נמי אמה שבפנים לאפוקי אי הוה מפרשינן רישא בסברת המקשה דקאי אאבר שבחוץ א"כ ה"ה הא דקתני סיפא הרי הוא כילוד קאי נמי אמה שבחוץ ולא הוה מוכרח שנשמע ממנו דאפי' מה שבפנים הוא אסור:

ד"ה טעמא דראשו מת וכו' וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו וכו'. מקשין העולם כיון דמרישא דאיירי בנפל ליכא למפרך מידי משום דאיכא למימר מאי ראשו רובו א"כ מסיפא נמי ליכא למפרך תנינא דאע"ג דמסיפא מדיוקא שמעינן דראשו הוה כילוד ה"א דהיינו דוקא בבן תשעה אבל בנפל שאינו בן ט' לא הוי ראשו כסברת שמואל כילוד להכי אשמועינן מתני' דבהמה אפילו בנפל אם הוציא ראשו הרי זה כילוד ונ"ל דזה החילוק בין בן ט' ולנפל לא שייך אלא באדם אבל בבהמה אי הוה ראשו כילוד בבן ט' ה"ה בנפל ולהכי ג"כ לא אמר שמואל דאין ראש פוטר בנפלים כ"א גבי אדם אבל בבהמה אפילו שמואל מודה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך:

ד"ה אדם מבהמה לא יליף וכו' מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו וכו'. ר"ל דע"כ הא דקתני כילוד היינו כשהראש חוץ לפרוזדור כדקאמר התם בפרק יוצא דופן דבע"א לא הוי כילוד וכיון דבהוציא ראשו חוץ לפרוזדור איירי פשיטא דהוי כילוד כמו גבי בהמה דמה היה יכול הפרוזדור לעכב וכו' וק"ל:

ד"ה שליא שיצתה מקצתה וכו'. וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור וכו' פירוש משום דמהיכי תיתי יבא לטעות ולהתיר גם ביציאת רובה אבל אי אמרי' דביציאת הראש הוי לידה שייך שפיר לגזור אפי' למ"ד יש שליא בלא ולד משום דאי שרינן ביציאת מקצתה אע"ג דאיכא למיחש שמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד ואפ"ה שרינן ליה ולכך אתי נמי למשרי ביציאתה רובה ולא ידעי דביצאתה מקצת הוי ספק ספיקא דשמא לא יצא שום ולד משום דיש שליא בלא ולד ואת"ל יש בה ולד שמא לא יצא באותו מקצת הראש אבל ביציאתה רובה אין כאן כי אם ספק א' אבל בלא גזירה לא הוה אסרינן יצאתה מקצתה למ"ד יש שליא בלא ולד משום דיש כאן ספק ספיקא ולדידן דקיי"ל דאין שליא בלא ולד בלא שום גזירה אסרינן ביצאתה מקצתה משום דשמא באותו מקצת שיצא יצא הראש והוי כילוד סוף כל סוף בין למ"ד דיש שליא בלא ולד וביצאתה מקצתה דאסור הוי מטעם דגזרינן אטו רובה ובין למ"ד דאין שליא בלא ולד דאסרינן בלא שום גזירה לא שייך טעם האיסור אלא מכח דיש לחוש דשמא באותו מקצת יצא הראש והוי כילוד וליכא להקשות דשמא הוי טעם האיסור משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב הולד ולא מטעם יציאת הראש לבד משום דלשון מקצת משמע דבר מועט דא"א שיבא באותו מקצת רוב הולד ולכך צ"ל ע"כ דטעם האיסור הוא מטעם שמא באותו המקצת יצא הראש והוי כילוד וצריך עיון ברש"י שם בפ"ק דב"ק דפי' דטעם האיסור הוי משום דחיישינן שמא באותו מקצת יצא רוב מיחוי הולד ולפי זה לא הוי פריך הכא גמרא מידי וק"ל: