מהר"ם על חולין קכג:

בגמ' עולת העוף לר"א בר שמעון לגזור דלמא לא אתי למעבד רוב שנים וכו'. הא דלא פריך מכל שחיטות דעלמא דקי"ל דרוב של א' כמוהו לגזור דלמא לא אתי לשחוט רובו של סי' משום דהתם לא שייך לומר דחייס מלשחוט הרוב כמו גבי טלית דחייס מלקורעה ולכך איכא למגזר דלמא חס עלה ולא אתי למקרעה רובה אבל גבי עולת העוף לר"א בר שמעון דאמר רוב שנים דוקא ואסור לחלק כל השנים שייך שפיר חיים ולא שחיט רובה משום דירא שמא ישחוט כל השנים וזהו גם כן כונתו של רש"י שהאריך וכתבו אסור לחלק כל השנים וכו':

בתוס' ד"ה לא שנו אלא טלית וכו' ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא וכו' כגון דקא בעי למושב זב וכו' מ"מ להאי לישנא פריך שפיר מיניה לריש לקיש דכיון דאמר דעור חלים א"כ אפי' בעי לה למושב זב מה בכך הא הוי כאילו לא נתמעט מעולם משא"כ לאיכא דאמרי דלא אמר ר"ל אלא אבל עור חשיב ולכך משני שפיר כגון דבעי לה למושב זב ולכך כי אימעט מה' טפחים אינו טמא משום דתו לא חשיב ליה וק"ל:

ד"ה דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה וכו' וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה וכו'. דברי התוס' תמוהים דמאי שהקשו לא משנו ונראה דר"ל כגון שאינו רוצה עתה להפשיטה כולו אלא להניח כך ולהפשיטה כולה לאחר זמן ולכך חייס עתה שלא להפשיט הרבה כדי שתהיה נוחה לטלטלה כך כשהיא עדיין בעורה ולא תלכלך וגם כשיבא אח"כ לגמור הפשטתה תהא נוחה להפשיט יותר מאילו הפשיט בה כבר חלק גדול ומניחה כך שאז אינה נוחה כל כך להפשיט אח"כ חלק הנשאר וק"ל: