מהר"ם על ביצה טו.

בגמ' לא קשיא הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי הא דמנמטא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי ס"א וכן נ"ל עיקר הא דלא מנטרא לא מחמת גנבי ולא מחמת כלבי הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי:

בתוס' ד"ה אלא בקשין משמע דבדבר קשה וכו' עד והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו וכו' פי' בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה לא וכן הוא בהדיא בערכין ובמנחות והכי פריך ביומא הא קא מתהנו מכלאים:

בא"ד ומייתי כי ההיא וכו' מותר להציע תחתיו פירש"י ונ"ל דצ"ל כן פירש"י:

בא"ד וא"ת מאי מייתי מהאי גמדא דנרש וכו' והא פי' דקשין מותרים דוקא להציע וכו' נ"ל דהכא בשמעתין היה יכול לפר' דקשין מותרין היינו אפי' ללבוש אלא משום דהתם ביומא גבי בגדי כהונה שהכהנים היו מקפלים אותם תחת ראשיהם וקאמר רב אשי נמי עלה שאני בגדי כהונה דקשין הן ומביא ג"כ ראייה מהאי נמטא גמדא כו' והתם ע"כ צ"ל דהא דבגדי כהונה מותרים מטעם דקשין הן היינו דוקא להציע כדי שלא תקשה לן ההיא דערכין ולכך קאמרי התוס' והא פי' דקשין מותרים דוקא להציע תחתיו וכו':

בא"ד ויש לומר דגבי וילון מיירי שהוא שוע טווי ונוז ואז יש בו איסור כלאים מדאורייתא ר"ל וה"ה גבי בגדי כהונה שהיו גם כן שוע טווי ונוז ומדברי התוס' משמע שהן מפרשים דהא דקאמר בגמ' הכא אלא בקשין ר"ל בוילון קשין ואינו מוכרח דשפיר נוכל לפרש דהשתא דמשני אלא בקשין הדר משינויא דשני לעיל אלא בוילון אלא דנוכל לאוקמי מתני' גם במלבושים ממש וק"ל:

ד"ה הכי קאמר וכו' עד אפי' מניחן ליכא איסורא וכו' מכאן משמע דאין איסור להניח תפילין ביום טוב וכל שכן בח"ה ותמיה על הפוסקים שנחלקו בדבר שלא הביאו ראייה מכאן: