מהר"ם על בבא מציעא עז:

גמ' לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי וכו' כצ"ל:

שם ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וכו'. פרש"י חמרא חמור. צריך ליתן טעם למה צריך רש"י לפרש שר"ל חמור אם כדי שלא יטעו לפרש שר"ל יין מה נפקא מיניה בזה יהיה פירושו יין או חמור ונראה שרש"י ס"ל דדין זה דעיל ונפיק אזוזי לא שייך אלא דוקא במידי דשייך לומר שהיה חביב על המוכר ולא מכר אותו אלא בשביל דזוזי אנסוהו כגון בהמה וכלים וקרקע אבל ביין העומד לימכר לא ודו"ק. אבל בנימוקי יוסף משמע שטעמו של רש"י הוא דלא קנה משמע דלא קנה כלל אפי' כנגד מעותיו וזה לא שייך אלא גבי בהמה טמאה דאינו ראויה לחלק אבל ביין דראוי לחלק היה קונה כנגד מעותיו ע"ש אבל לפי זה דוחק הוא שלא האריך רש"י בזה ומה שכתבתי נ"ל נכון:

רש"י ד"ה הא דעייל ונפיק וכו' דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר כדעייל מוכר ונפיק וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה רב פליג עליה בהדא וכו' אי נמי כיון דתנא ליה תנא גבי הלכתא פסיקתא אם כן סבר התנא דהכי הלכתא וכו' ודברי התוס' הן כסותרין דבקושיא מקשה והלא אין הלכה כהך דכל החוזר ר"ל ואם כן לאו הלכתא פסיקתא היא ובתירוץ חוזר ומתרץ כיון דתנא ליה תנא גבי הלכתא פסיקתא וכו'. ונראה דהכי קאמר דאע"ג דלפי האמת אין הלכה כההיא דכל החוזר בו וכו' ולאו הלכתא פסיקתא היא לדידן דאנן כרב סבירא לן מכל מקום אנו דואין דכוונת התנא היתה דתנא הכא גבי כל החוזר בו וכו' ההיא דכל המשנה ידו על התחתונה דאין עניינה לכאן דלא קמיירי הכא בשנויא כלל א"כ ודאי כוונתו היתה משום דהתנא סבירא ליה ההיא דכל החוזר בו וכו' היא הלכתא פסיקתא ולכך תנא לה נמי גבי ההיא דכל המשנה וכו' אע"ג דפליגי בה תנאי כדי שתהא נמי הלכה פסוקה דאם לא כן מה ענינם זה לזה הלכך אנן נמי אע"ג דבההיא דכל החוזר בו אין הלכה מטעם דפליגי ביה אמוראי וקי"ל ברב באיסורי מ"מ בההיא דכל המשנה הואיל וחזינן דכוונת התוס' היתה לפסק הלכה אנן נמי קי"ל הכי דלא אשכחן אמוראי דפליגי בה והיינו הא דקאמר בהגוזל דהלכה כמתניתין דכל המשנה וכו' משום דתנא לה גבי הלכתא פסיקתא ר"ל הלכתא פסיקתא לפי סברת התנא וק"ל:

ד"ה והוה ליה מזיק וכו' אלא כפי המעות שקבל וכו' כצ"ל: