מהר"ם שיק חושן משפט קסב

ערך שהושם על כל יחיד ויחיד ונאבד או נאנס ממנו באופן שהוא אינו בר תשלומין החיוב על מי ששלח על ידו לשלם עוד הפעם כי שליח הקהילה הוא שליח של כל יחיד וכשליח הלוה ולא כשליח המלוה אע"ג דהממונה צוה לשלוח על ידו ואמר שלח לי עי"ז לא הוי כמו בשלח המלוה שליח וצוה לשלוח על ידו דהלוה פטור מיד במסרו לו דכאן אין היחידים חייבין להפרנס או להראש הקהל או לבעל התיבה אלא כלם כבעלי חוב וכלווין לשררה במס שלו ולהרב ולשאר צרכי הקהילה וכמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק כ"ה והם שהעמידו פרנסים וממונים לקבץ המעות ולמסרם ליד בעליהם והם שהעמידו שמש ושליח להיות מוכן ומזומן להפרנס והממונה לשלחו לקבץ על ידו וא"כ הוא שליח של כל יחיד ומהיכא תיתי שיתחייב אחד באחריות של חבירו אלא הוא באחריותם עד שיבוא ליד הבעלים. ואפילו אם כבר בא ליד הנאמנים והפרנסים נראה מדברי הרשב"א שם דהוא עדיין באחריות היחידים אם נאנס באופן שאי אפשר לתבוע מן הפרנסים וצ"ע

וכל זה במעות של מס וערך אבל מי שנתחייב לקהל ממקום אחר כגון שיש להם בתים ומקוה להשכיר וכיוצא כנידון הנ"ל אז אם שלח הפרנס והממונה לגבות ונתנו ליד שליח הקהילה הוי כאלו בא לידם ונפטר הבעל חוב וודאי אם הלך השמש בעצמו לתבוע לא חשיב כשליח הקהל וכשליח המלוה. דמי שם אותו לנוגש ואם נתנו לידו הוא באחריות המשלח דאע"ג דבכל פעם רגילים לשלחו לתבוע. מ"מ לא הוי שליח עתה להיות כיד המלוה או כיד הקהל והוא רק כשכירו וליקוטו הנאמר בש"ס ב"ק דף ק"ד. וגדולה מזו מבואר בסי' קכ"א סעי' י"ב דאפילו שלחו לתבוע עשרים אינו שליח לתבוע יותר מסך זה וא"כ עדיין הוא באחריות המשלח והוא רק כשומר שמסר לשומר. ולפי מ"ש בסי' רצ"א סעי' כ"ו דאם גרע לשמירתו וש"ש שמסר לש"ח חייב ואפילו לא גרעו לשמירתו ואין לשומר שני לשלם חייב הראשון לשלם לדעת י"א שם עיין בח"מ סי' ע"ב סוף סעי' למ"ד בהגהה ובש"ך שם ובסי' רצ"א סעי' כ"ד ובמל"מ פ"ד משאלה ופקדון דין ח'

ובלא"ה אם אינו מעמיד שומר אחר אלא רוצה להחזיר אותו לידי בעלים ואינו שייך לומר גברא אשלימת לך איכ"ל דצריך דעת בעלים ונשאר עדיין באחריותו עד שבא ליד בעלים וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קל"ו ולפי"ז לא קשה מה שעמד בו הש"ך בסי' קכ"א ס"ק י"א. ומתוס' ורשב"א שהקשו כן בב"ק דף ק"ד מוכח דלא ס"ל לחלק בין חזרה לשומר שמסר לשומר וגם בגיטין דף י"ד סוף ע"א וע"ב משמע דאם השליח קיבל אחריות ולא גרעה לשמירתו נפטר הראשון ואין חילוק בין חזרה לשומר שמסר לשומר אלא ראי' להרמב"ם דבגרעה לשמירתו תליא מילתא ואם כן גם דין השמש כן אבל אם הפרנס והממונה שלחו אותו אדעתא דהכי העמידו אותו דאם ישלחנו הפרנס יהיה שלוחם וכאלו בא לידם. ונפטר המשלח כן נראה לפי ענ"ד ידידו הדו"ש הק' משה שיק מברעזאווע: תשובה יד חוסט ט' תמוז תרכ"ו לפ"ק: החיים והשלום לידידי הרב המאוה"ג המופלג והמופלא בתורה וביראה כש"ת מוה' נפתלי סופר נ"י אב"ד בק"ק קאדלבורג יע"א

מכתבו קודם חג השבועות קבלתי ובימים אלו הייתי טרוד בעשיית חתונה לבתי תחי' למז"ט ועתה לקחתי מעט פנאי להשיב על מה שביקש מעלתו ני' לחוות דעתי במקרה שאירע לו שנסע לפ"ב ולקח עמו מעות א"י ונתנו במקום שדרך ליתן מעותיו ונאבד אצלו על הדרך והמעות ההוא ניתן על דעתו ולפעמים הוא מחלק לעניי א"י כפי רצונו. אבל זה הממון רצה לשלוח לכולל אונגארין ליד הגבאים ושאלתו אם חייב לשלם ואחריותו עליו ומעלתו נ"י כבר הפריש ממון אחר עבור הנ"ל לשלם ואינו שואל אלא לדינא

והנראה לפי ענ"ד בעזה"י דפשיעה לא הוי כיון ששמר כדרך השומרין וכדרך שעושה במעותיו וכעין דקי"ל בחו"מ סי' רצ"א מסעי' י"ח ואילך וא"כ אי שומר מצוה ש"ח בוודאי פטור מתשלומין ואין כאן רק חיוב שבועה וע"כ ספיקא דידי' רק למ"ד דשומר אבידה שומר שכר וא"כ הה"ד כאן כמבואר ביש"ש ס"פ החובל וכ"ה בשמ"ק שם הוי ש"ש באית אצלו מעות צדקה וכבר הסכימו האחרונים בח"מ סי' ע"ב סוף סעי' ב' דהוי ספיקא דדינא וא"כ פטור מדינא וחייב בדיני שמים ולפי"ז צריכין אנו לדון אי יש דין שומרין בכה"ג במעות הזה

אמנם לכאורה אין נפ"מ דהרי הרמב"ם רפ"ה מה' שאלה הלכה א' כ' לפטור בממון עניים מדין שומרים משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין ולענין מתנות כהונה ביו"ד סי' ס"א סעי' ט"ו כ' דמשום ממון שאין לו תובעין חייב לצי"ש וכן דייק הב"י שם מלשון הרמב"ם וא"כ לכאורה אין נפ"מ דאפילו מקרי אין לו תובעין חייב לצי"ש מיהו ז"א שכבר ביאר בסמ"ע שם בסי' ש"א דממון עניים הוי אפשר לקרות ממון שיש לו תובעין מב' צדדים מצד הנותן ומצד המקבלין וע"ז ממעטינין מצד הנותן מקרא כי יתן כו' לשמור ודרשינין לשמור ולא לחלק. ומצד המקבל מפני שאין לו תובעין וממילא לא נתחייב להיות שומר לשום אדם ושוב פטור אפילו לצאת י"ש. כיון דהוא לא הזיק בידים אלא מתורת שומר אפשר לחייבו וכיון שלא נשתעבד מדינא א"כ לא נעשה שומר ושוב פטור אפילו לצאת י"ש

ובזה מיושב היטיב קושית הלח"מ על הרמב"ם שם שכ' דבהציל עצמו בממון פדיון שבויים פטור משום דאין לך פדיון שבוים גדול מזה והקשה הלח"מ דתיפוק לי' משום ממון שאין לו תובעין ולהנ"ל א"ש דאז הוי חייב עכ"פ לצאת י"ש דשם ניטלו בידים ובאמת רצה הרמב"ם לפטור אפילו לצאת י"ש כמו בבבא דרישא לכך קמ"ל דהטעם משום דאין לך פדיון שבוים גדול מזה וא"ש. ולפי"ז יהי' מכאן ראי' נגד דברי הפר"ח בסי' ס"א סעי' ט"ו שפקפק על הש"ע

מיהו אי משום הא לא ארי' דקושית הלח"מ בפ"ה מה' שאלה הנ"ל יש לישב בלא"ה דלכאורה למ"ד דהואיל ואי בעי מיתשל עלי' מקרי שלו א"כ למה יהי' ממון עניים מקרי ממון שאין להם תובעין הא הבעלים יכולין למיתשל. אבל באמת ז"א דכיון דבא ליד גבאי קי"ל דתו לא יכול למיתשל עלי'. ובזה יש לישב דברי הש"ג בפ' המפקיד שכ' שאם בא ליד שומר קודם שהי' מעות עניים ואח"כ ניתן אותו ממון לעניים חייב בשמירתן והקצה"ח בסי' ש"א הקשה עליו כיון דיצא מרשות בעלים מאי מועיל שהי' מעיקרא שלו. ולהנ"ל י"ל דהנה הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ה רצה לומר טעם דלכך בבא ביד גזבר אין לו התרה משום דקודם שבא ליד גבאי הו"ל דיבור ודיבור אבל לאחר שבא ליד גבאי לא אתי דיבור ומבטל מעשה

וא"כ אפשר לומר דזה שייך במוסרו לגבאי אבל אם הי' מעיקרא אצלו בתורת שמירה ואח"כ נדר זה את זה הממון לעניים א"כ אין כאן רק דיבור ודיבור ומועיל התרה ואפשר לומר בי' הואיל ואי בעי מיתשל עלי'. אלא דסברת הואיל ואי בעי מיתשל עלי' הקשה רש"י בפסחים דף מ"ח דנימא נמי הואיל ואי בעי קנה ותירצו דדווקא היכא שכבר הי' בידו ונשאר לו עדיין כח קצת בו דהואיל אי בעי למיתשל בכה"ג מועיל ההואיל משא"כ הואיל ואי בעי קנה וא"כ זה כוונת הש"ג הנ"ל דכיון דכבר נתחייב בשמירתן לא פקע החיוב כיון דעדיין יש סברת הואיל

מיהו זה אמרתי לישב דברי הש"ג אבל לדינא אינו מוכרח דגוף סברת הואיל ואי בעי למיתשל יש בו פלוגתא ויעויין מג"א סי' תרמ"ח סק"י דשם לענין אתרוג לא קי"ל הואיל גם טעם הש"ך בסי' רנ"ה אינו מוכרח ופקפקו עליו ואם כן לדינא אפשר לומר דליתא להנ"ל. מ"מ זה בוודאי אמת דאכתי לא יצא לגמרי מרשות הנותן דהרי קי"ל דאסור לשנות מדעת הבעל הבית ומגבת פורים לפורים וכדפסק הרמב"ם בפ"ג מה' מגילה דין ט"ז ועיי"ש בלח"מ ורש"י בב"מ דף ע"ח ע"ב פירש כיון דאסור לשנות הרי הוא בעלים לענין זה יעויי"ש וא"כ כ"ש דאם לקח הגבאי לעצמו דאין לך שינוי גדול מזה ויכולין הבעלים לתבוע וא"כ איצטרך לטעמא דאין לך פדיון שבוים גדול מזה דלולא כן הי' הנותן יכול לתבוע כן נראה לפי ענ"ד נכון מאוד. ותמהני על הרא"ש והנמוק"י ב"ק דף קי"ז שהקשו קושיא זו ולא תירצו כן וצ"ע

ועכ"פ לפי תי' זה אין ראי' מדברי הרמב"ם דשומר במעות עניים פטור מלצאת י"ש מ"מ מסברא נראה כן. וכן נראה מסתימת הפוסקים וא"כ שפיר יש נפ"מ בפלפול הנ"ל אי חשיב שומר או לא ואי מקרי ממון שאין לו תובעין בכה"ג. והנה הרמב"ם בפ"ה מה' שאלה כ' דאינו מקרי ממון שיש לו תובעין אא"כ הוא לעניים ידועים. וגם קצוב וכ' הה"מ דנראה דתרתי בעינין. והנה זה דבעינין עניים ידועים בוודאי פשוט דאם אינם ידועים נהי דקצוב לכל עני עשרה זהובים או כיוצא בו מ"מ יכול לדחותו ולומר לאחר אני רוצה ליתן. אבל הא דאינו מועיל הך חדא אם הי' ידוע לאיזה עניים או לעניים ממקום פלוני אלא שלא הי' קצוץ דאינו מקרי ממון שיש לו תובעין זה קשה וכבר