מהר"ם שיף על שבת קל.

גמ' תניא נמי הכי כו'. מיתורא דאינו מביאו מכוסה משמע ליה אפילו מכוסה על פי עדים לא [דהא גם מתני' פי' מגולה אין מכוסה לא] ורש״י שכתב טעמא דר״א דאמר מגולה אין כו' ר״ל והדיוק מכוסה לא ר״ל בלא עדים:

גמ' ת״ש ובסכנה כו'. [אף דגם בברייתא קתני עדים ומ״מ מיבעי ליה. מ״מ פשיט ממתני' טפי] מלשון מכסהו ע״פ עדים דמשמע ראובן מכסה ע״פ עדים אחרים חוץ מהמכסה משא״כ לשון שהיינ״ו מביאי״ן מכוסה סובל לפרש שהבאה היה ע״פ עדים עם המכסה. ואפשר לומר עוד מה שמביא האריכות ובסכנה כו' אף דלכאורה עלה [על לשון עדים] קאי [האיבעיא] דס״ד דהפשטן דהאיבעיא לא מסופק מעולם בלשון עדים דמשמע תרי חוץ ממנו רק דלמא נוהגין כו' במעשה שהיה כך היה וה״ה בחד להלכה ופשיט ממתני' דקתני דינא. ודוחה כו':

גמ' שאין לו חלב אם. כבר אמרנו על ויקח חמאה וחלב כו':

גמ' שמסרו ישראל עצמן כו' כחנניה מישאל ועזריה וכמו שאמרו מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן וכו'. וכל שלא מסרו עצמן כו' [כאלישע] דרץ מלפניו כו' [וכפי׳ תוס' בד״ה אמר ליה. ולא כטעמייהו]:

גמ' ולא אמר ליה שאר עופות כו'. איונה נתן טעם שנמשלו ליונה בקרא. והטעם כמו שאמר במדרשים מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כו'. ואכנפים נתן טעם משום מגינות. ולכך א״ל דמייה לחרטום של שאר עופות. ואולי מה יונה מיוחדת בהגנה שלה מכל העופות אף ישראל מיוחדים בהגנה שלהם מכל האומות:

ברש״י בד״ה משום חשדא וסיפא דמתניתין כו' ודאי משום חשדא כו'. דאלו (כאן חסרים איזה תיבות) [שייך בע״פ עדים ג״כ חיבוב] מצוה במה שמפרסם לעדים תיבעי ליה הכל בסברת חיבוב מצוה אי רישא דוקא מגולה [ולא מכוסה ע״פ עדים אף דאיכא נמי חיבוב מצוה] כיון דאפשר וכן צ״ל הא דלא מבעיא הכל בחשדא דס״ל לתלמודא אלו היה בעל פי עדים ג״כ קצת חיבוב מצוה פשיטא דרישא לאו דוקא מגולה וכן בחשדא כיון דבעדים ניצול מחשדא אף דבמגולה עדיפא קצת להוציא מחשדא מ״מ לולי סברת חיבוב מצוה דיש במגולה ולא בע״פ עדים פסיקא ליה דרישא לאו דוקא:

ברש״י בד״ה נאמר לא תאכלו כו' ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל כו'. לאשמעינן דגדי לאו דוקא וה״ה שאר בהמות וחיה יכול אף עוף כו'׃

ברש״י בד״ה שש אנכי כו' אמירה יחידה כו'. מדלא כתיב אמרתיך ביו״ד:

בתוס' בד״ה ר״א אומר כו' מביאו בשבת כו' ליכא איסור שבת כלל כו'. מדאורייתא דמדרבנן אסור כדמשמע סוף מפנין אשה מדדה את בנה כו' ע״ש ברש״י. וכן צ״ל לועי״ל [דעכ״פ איכא איסורא דרבנן] דאל״כ כיון שיש להביאו בהיתר גמור משום למהר לא שרי כמ״ש התוס' בסמוך [ע״ב בד״ה ומי שרי] ועיין לעיל (שבת דף צ״ד) בתוס' בד״ה אבל אדם נושא את עצמו דרשב״א ס״ל דקטן שאני ואולי לכך העמיד הרשב״א קושיתו בגמרא [ריש ע״ב] בתוס' בד״ה שלא ברצון כו' דמשום שיביאו התינוק לא קשה דקטן ככפות דמי או משום דכאן י״ל יש לומר הראשון׃

אין להקשות אמאי הקשו כאן בוא״ת בלא ר״ל ובקשה לרשב״א בסמוך ע״ב הקשו מר״ל דלא קשה מידי דכאן דלא אסקו אדעתייהו עדיין סברא למהר מצוה שייך שפיר להקשות אליבא דכ״ע בלא ר״ל מכח סברא דלמה נעשה איסור דאורייתא שלא לצורך קיום מצוה ותירצו בועי״ל כיון דיותר כו' לזה הוצרכו לסתור סברא זו מר״ל דלקמן (שבת דף קל״ג ע״א) דבאיכא אחר היה צריך לחזר עליו על מי שאינו מתכוין לתקנו בקציצת הבהרת ולא אמרינן כדי למהר המצוה שרי אפילו באבי הבן עצמו:

בתוס' בד״ה אמר ליה כנפי יונה כו'. לפירוש רש״י אתרווייהו מייתי ראיה מר' ינאי [אהך דלא מסרו עצמן כו׳ ושעדיין הוא מרופה בידם. משא״כ לפי' תוס' מייתי אהך דלא מסרו מאלישע דאף הוא לא מסר עצמו ושעדיין רפוי' מדר' ינאי] ומיאנו בפירושו דאע״ג דבע״ז נמי לאו כולי עלמא מסרו עליה רק יחידי סגולה מצינו כחנניה מישאל ועזריה וה״נ מצינו אלישע. ולפירושם אלישע גופיה אף שלא מסר עליה אפ״ה לא היתה מרופה בידו שהרי זהיר בה טובא כמו שאמרו צריך גוף נקי כאלישע כו' אפשר דמרופה פירושו דלא זהירי בה רובא דעלמא. ועיין לעיל פרק במה טומנין (שבת דף מ״ט) מ״ש התוס' שם: