מהר"ם שיף על גיטין מ:

ברש"י בד"ה אפותיקי אם לא אפרע לך כו'. צ"ל אע"ג דע"כ לרב מיירי באין לך פרעון אלא מזו כמ"ש התוס' בד"ה במזיק מ"מ פרש"י דאיירי באומר אם לא אפרע כו' ור"ל אם לא אפרע לך במעות כמשמעות סתם פרעון בכל מקום וכן פי' ב"י כמדומה בסי' קי"ז בחשן משפט והוצרך רש"י לזה משום דאי לא מיירי הכי ולא מצי לסלוקי בזוזי אפילו לרבא למפרע הוא גובה ולא היה השחרור מפקיע משעבוד כמ"ש התוס' בד"ה הקדש וגם לעולא י"ל הכי אע"ג די"ל לעולא מיירי באפותיקי סתם מ"מ אפילו באפותיקי מפורש אתי שפיר נמי כיון דמצי לסלוקי בזוזי שורת הדין אין העבד חייב במצות לרבא ולאביי כגון דרוצה לסלוקי בזוזי וק"ל ואולי דמש"ה פי' רש"י ברישא תנאי דאם לא אפרע כו' בהדיא ואופן אפותיקי בעבד סיים בסתם שיהיה היולי לסבול לרב אפותיקי מפורש אין לך פרעון כו' גם לעולא י"ל הכי ולסבול ג"כ לעולא אפותיקי סתם אם נרצה ורש"י בחכמת לשונו הצח יצא ידי כולן ודו"ק:

בתוס' בד"ה הקדש כו' קדושת הגוף כו' כגון שור תם למזבח. וכן ברש"י. נ"ל משום דאין לפרש גם על הקדיש עבדו כדאשכחן תרוייהו במכר כמ"ש התוספות בסמוך משום דהא לעיל קי"ל המקדיש עבד היינו לדמי קאמר ולא לשחררו דליהוי עם קדוש וא"כ הו"ל רק קדושת דמים ואין מפקיע שיעבוד ואפילו לרבה אליבא דרב דלעיל דליהוי עם קדוש קאמר א"כ נכלל בכלל שיחרור דהא לאו מצד הקדש מיתסר אבעל חוב ומפקיע שיעבודו רק שמוציאו לחירות להיות עם קדוש ישראל גמור וליתן גופו של עבד לעצמו של עבד במתנה לזכות בעצמו ומש"ה נמי אתי שפיר דלא נכלל שיחרור בכלל הקדש כמת וע"ז דאפילו שחרור שבא ע"י לשון הקדש לא נכלל בהקדש רק בשחרור וק"ל:

בא"ד דהוי בכלל הקדש כו'. נ"ל משום שכולן אסורי הנאה ואכ"ע כמו הקדש אבל שחרור דהו"ל ג"כ קדושת הגוף כמ"ש התוס' לפני זה ולהכי כיון דחל קדושת הגוף שעה אחת כו' אעפ"כ אינו בכלל הקדש כיון דלאו איסור הנאה הוא כמו הקדש אבל א"ל משום דמת וע"ז מיתסרי אכ"ע כהקדש משא"כ שחרור דא"כ לפי מ"ש התוס' לקמן בסמוך דקונמות לא מפקיע שיעבוד כיון דלא מיתסרי אכ"ע א"כ קשה למה שחרור מפקיע הא ג"כ לא מיתסרי אכ"ע אלא צ"ל לאו דוקא אכ"ע רק לאפוקי דלא מפסיד בע"ח לחודיה אלא גם הוא מפסיד אזי מפקיע א"כ שחרור גם הוא מפסיד כמו בע"ח ולכן מפקיע ואפ"ה לא נכלל בכלל הקדש כמת וע"ז שהן מיתסרי אכ"ע כהקדש ממש משא"כ בשחרור וק"ל וצ"ל הא דנקטו התוס' לקמן דוקא הקדש דמיתסרי אכ"ע מפקיע וכו' היינו משום דבאו רק לחלק בין הקדש לקונמות אע"ג דתרוייהו קדושת הגוף דזה מיתסר אכ"ע וקונמות אבע"ח לחוד אבל לענין מפקיע שיעבוד לא צריך מיתסר אכ"ע כדמוכח משחרור רק לאפוקי אבע"ח לחוד כהקדש דקונמות וממילא לא מצינו בהקדש הפקעת שיעבוד כי אם בהקדש דמיתסרי אכ"ע מאחר דהקדש קונמות שהוא הקדש פרטי אינו מפקיע מאחר שאפילו על המקדיש לא נאסר כי אם על בע"ח לחודיה א"כ תו ליכא הקדש אחר כי אם הקדש כללי דנאסר אכ"ע וק"ל ולא שיהיה צריך מיתסר אכ"ע להפקיע שיעבוד ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דלא חשיב אלא מתני' וברייתא כו' וקונמות בפ' אע"פ וכו' ואע"ג דבסמוך פי' התוס' דקונמות אינו מפקיע וא"כ הקדש כללי דמיתסר אכ"ע אינו מתני' וברייתא י"ל דמ"מ הא דקדושת הגוף למזבח מפקיע מידי שיעבוד הוא נלמד ממתני' דקונמות פרק אע"פ וק"ל. ועי"ל דמ"מ מדאורייתא קונמות מפקיע דקדושת הגוף מפקיע רק דאלמוה רבנן לשיעבוד בע"ח היינו דיש לחוש שכל אחד יאסור נכסיו וממילא היכא דמיתסר אכ"ע דהיינו גם למקדיש עכ"פ דלא אלמוה רבנן לשיעבוד בע"ח מפקיע וק"ל וא"כ הקדש שפיר הוי מתני' מקונמות פרק אע"פ דמפקיע היכא דליכא חשש שמא יאסור וכו' דלא עשו רבנן שם תקנתא דאלמוה ודו"ק. ול"ק כאן היכי אלמוה רבנן ומדאורייתא פטור הלוה כדפריך לעיל גבי פרוזבול דמלבד דהפקר ב"ד היה הפקר לא קשה מידי דהא אלמוה רבנן לשיעבוד בע"ח ואין חל הקדש כלל מעיקרא ודו"ק. ומ"מ ק"ק הא מקונמות לא ילפינן אלא דקדושת הגוף מפקיע אבל לא ילפינן דיכול להקדיש כיון שהוא אפותיקי לבע"ח דגבי הקדש איש כי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו וכו' כמו שהקשו התוס' דוקא מהקדש דצריך שיהיה ברשותו ולא הקשו משחרור (ל) א"כ עדיין לא נמצא במתני' הקדש דרשאי להקדיש ולהפקיע משיעבוד ונ"ל דלכן פירשו התוס' דרבא לטעמיה דאמר מכאן ולהבא גובה וזה לא קמ"ל הכא כלל דרשאי להקדיש ולשחררו רק הכא קמ"ל דקדושת הגוף מפקיע משיעבוד וזה שפיר ילפינן מקונמות דפ' אע"פ דבלא"ה קשה למה להתוספות להאריך זה בתירוצם ואומר ר"ת דרבא לטעמיה כו' הלא לא קשה להו רק מה בין קדושת דמים לקדושת הגוף אם יש ברשותו להקדיש קדושת דמים נמי א"כ זה יתיישב במ"ש לחלק בין קדושת דמים לגוף משום דלא אלים כח בע"ח ממקדיש ולפ"ז א"ש ועיין עוד אח"ז להסביר יפה: והא דהקשו תוספות אדבמיתנא לא אמרי' אלמוה ולא מהקדש דקיימינן ביה ובפרט דהא בפירוש הזכירוהו משום דהקדש למה נימא אלמוה לשיעבודא דבע"ח שלא מן הדין ולהפקיע כח ההקדש דעדיף בכל דוכתא מכח הדיוט ולא דמיא לקונמות דרק מפקיע מבע"ח ואינו נותנו להקדש ומש"ה הקשו ממיתנא דדמיא לקונמות בזה דנימא אלמוה לבע"ח דהא לא מפקעינן בזה לכח שום אדם שהרי אסור בהנאה וק"ל לזה תירצו דבהא תליא מלתא דאלמוה דאפילו לא מפקיע כחו של אחר כמו במיתנא אפ"ה כל היכא דאסור גם לדידיה אלמא שאין כוונתו להערים ולהפקיע נכסיו מבע"ח לא אמרי' אלמוה והיינו הקדש ומיתנא משא"כ קונמות דוקא דרק מיתסרי אבע"ח ולדידיה שריא בהא אינו מתכוין אלא להפקיע שיעבוד ולהכי אמרינן אלמוה ודו"ק:

בא"ד כעולא נמי לא מצי וכו'. הקשה מהרש"א דלמא מוקי אביי כעולא שחררו רבו שני ומפרש שורת הדין אין העבד וכו' ר"ל אינו חייב כלום לרבו ראשון דמיו דלאביי הוי שחרור רבו שני מדאורייתא דלמפרע גובה אלא מפני תיקון העולם שלא יאמר לו עבדי כו' כלרב לזה כופין רבו ראשון וכותב שטר על דמיו וכו' והוא איפכא מלרב בחילוף שני לראשון ובשאר פירוש מתני' כמו לרב ונ"ל דלק"מ דאי אפשר לפרש הכי שורת הדין כו' דלמה אין העבד חייב לרבו ראשון ההעדפה שעל החוב משורת הדין [ונהי דכופין אותו לשחררו מחמת חציו עבד למשנה אחרונה אבל עכ"פ העבד חייב משורת הדין] ומפני תיקון העולם נמי אינו כותב שטר על דמיו רק על ההעדפה וק"ל גם תירוץ המהרש"א איני מכיר שתירץ דאי לאביי שחרור שני הוי מדאורייתא הו"ל היזק הניכר כמ"ש התוס' בד"ה בהיזק וכו' לרב ע"ש א"כ למה פטור לת"ק המשחרר ע"ש ותימה והלא אף לאביי ולאוקימתא זו לא הוי שחרור של שני אלא על חלקו כדי חובו ובזה אינו שייך לצייר היזק כלל דלמי מזיק בכדי חובו הלא מפסיד הוא עצמו חובו אלא צ"ל מה שכופין לרבו ראשון לשחרר גם חלקו קרי ליה היזק ואותו חלק אף לאביי ע"כ מדרבנן הוא וא"כ שפיר הו"ל היזק שאינו ניכר אף לאביי ושפיר מצי פליגי בהיזק שאינו ניכר ודו"ק אלא כמ"ש דקושיא מעיקרא ליתא דודאי אין כח לשני לפטור העבד מרבו ראשון מההעדפה וא"כ ע"כ שורת הדין שאין העבד חייב היינו על שיעור החוב אין לפרש כן דפשוט דפטור ואפילו תיקון העולם ליכא אם שחרור של שני טוב וא"כ ע"כ לשון אנו חייב היינו במצות דאין שחרור אלא מפני תיקון העולם כו' וא"כ לאביי הא שחרור של שני טוב ולמה שורת הדין אינו חייב במצות ודו"ק: