מהר"ם שיף על גיטין לט.

גמ' הא מני ר"מ הוא. כאן לא משני דאמר לדמי א"כ פשיטא דעושה ואוכל (י):

ברש"י בד"ה אי אמרת בשלמא כו' וכמו שאמר דמיו עלי ויש להן עליו מעות כו'. מפרש כן מדלא משני לעיל הא מני ר"מ היא אלא משום דלר"מ דטעמא משום אין אדם מוציא כו' מפרשין דבריו שנתכוין לדמיו עלי וא"כ לעיל גזברין מאי עבידתייהו ולזה נתכוין באריכת הסברא סוף הדבור בשלמא בעבד כו' וכ"ת באמת מנ"ל שנתכוין לדמי עלי לר"מ דלמא קדוש לימכר י"ל כיון דמכח דאין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה קא מפרשינן דבריו כך מפרשי' דבריו אמסתבר דהיינו אפחות שנוכל לפרש שלא יהיה יד גזברין בהם כח להוציאן לחירות [אף ע"י מכירה לאחרים] וק"ל. ולפירוש התוס' דלעיל פשיט קדוש גופי' וכאן קדוש לדמיו שפיר י"ל לר"מ קדוש לימכר ובהוא שהקדיש עצמו ע"כ מכח שאין אדם מוציא כו' מפרשין דבריו דמי עלי ולא מצי לעיל לשנויי ר"מ הוא דא"כ גזברין מאי עבידתייהו דכ"ז שאין קדוש גופיה אין לגזברין כח בגופן רק לפי' רש"י דאף בקדוש לדמיו יש לגזברין כח רק לא מוקי לעיל כן משום דהיינו מפרשין דבריו למהוי עם קדוש לרב כמתפיס תמימים א"כ לשני ר"מ הוא דמפרשין לעולם לתועלת הקדש (כ) לזה מפרש דלר"מ כו' דבריו אפחות דהיינו דמי עלי ומ"מ אלולי פירושו י"ל דלא משני לעיל ר"מ הוא כיון דהקדיש כל נכסיו א"כ הא לא הוציא דבריו להקדש לבטלה דחל אשאר נכסי' ודו"ק: