מהר"ם שיף על גיטין יא:

ברש"י בד"ה התם כדקתני טעמא כו' כרבנן דמתני'. מקשין א"כ לוקיס ולוס למה כשירין ודברי הרשב"א הובא בח"ש דחוקים ומתחלה אמרתי דרש"י לשיטתו שפירש לעיל דמתני' אליבא דר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי וקושטא למאי דס"ל כר"א ור"י ור"ל פשיטא דאזלי אליבא דהלכתא תנא דמתני' נמי ס"ל אליבא דר"א דבשמות מובהקין כשר דלא גזרינן אטו אין מובהקין. ומ"ש כרבנן דמתניתין ר"ל לאפוקי רבנן דברייתא דלעיל דתנא מניינא ואוקמה כר"א ובעידי מסירה ובשמות מובהקין אך אינו מחוור ממ"ש זה על פסולין דאינו מובהקין וק"ל. גם צריך ישוב מ"ש בד"ה אע"פ ששמותיהן כו' ואפילו בלא עידי מסירה כו' מי הכריחו לזה ולא כמ"ש באיבעיא מהו לאכשורי בעידי מסירה:

בתוס' בד"ה עדים כו' דהא מספקינן כו'. מקשין למה לא בקצרה דמובהקין הא מכשיר ר"ש לעיל ובשלמא באין מובהקין אף דפסול לעיל היינו בודאי עובדי כוכבים והכא דלמא ישראל הם. ואפ"ל של"ת דמיבעיא בשמות מובהקין לאכשורי בלא עידי מסירה מטעם שכתבו באינן מובהקין דלא תלינן להו בעובד כוכבים אא"כ ידוע בודאי שהם עובדי כוכבים דלא שכיחי וכו' ולעיל דצריך עידי מסירה משום דודאי עובדי כוכבים הן לזה כתבו דבשמות מובהקין ליכא לספוקי כלל דודאי עובדי כוכבים הן דהא בכל דוכתא כו' ואין כאן ספק כלל מדמכשירינן בודאי עובדי כוכבים בשמות מובהקין ע"י עידי מסירה ולא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו. ולא הו"מ להוכיח מדפשיט לא בא לידינו אלא לוקיס וכו' ודוקא כו' [דמשמע דהאיבעיא היה באין מובהקין] דדלמא אף דמיבעיא בשמות מובהקין מ"מ פשיט דשמות מובהקין ג"כ תלינן בישראל אלא לוקיס ולוס דברירא קרוב לודאי דלא מסקי ישראל כן (ג):

בתוס' בד"ה בגיטי נשים וכו'. לקמן בשמעתין נכתוב בזה אי"ה:

בתוס' בד"ה יתיב רב הונא כו' אומר ר"ת דאין זה ר"ה כו'. ולא ב' ר' ירמיה הוי ואפ"ל משום דשמואל היה גדול מר"י כדאיתא בפרק גיד הנשה בשמעתא דניחוש אמר ר"י אית לי רב בבבל איזיל אחזיה גבי דשלח ליה עיבורא דשיתין שנין כו' חושבנא בעלמא ידע שלח ליה תריסר גמלי ספיקא דטריפותא כו' ור"ה היה קצת גדול משמואל דבעי מיניה שמואל מר"ה ור' ירמיה היה גדול מר"ה שהרי רב הונא יתיב קמיה כתלמיד לפני רבו דכ"מ דקאמר יתיב קמיה היינו כתלמיד כמ"ש התוס' בכ"מ וקרי ליה דרדקי והיאך קאמר ר' ירמיה דין משמיה דר"י דקאמר הכי אמר ר"י התופס לבע"ח כו' והיאך יאמר דרדקי כך אמר ר"י כו' כל כמיניה וק"ל. רק א"כ הו"ל לתוספות להוכיח בקצרה מזה דתרי ר"ה הוי ולא יצטרכו גמרא דנדה דר' ירמיה בעי מר' זירא וכו' וגמרא דכתובות דר' זירא תלמידיה דר"ה וכו' ודוק וי"ל דהוכחה שלהן עדיפא מדיתיב ר"ה קמיה דר' ירמיה דהוי תלמיד תלמיד תלמידו משא"כ הוכחה שלי דדלמא מ"מ אומר דין משמיה דר"י אף שהיה קטן ממנו אבל מכל מקום ניחא להו לומר ב' ר"ה מלומר ב' ר' ירמיה מטעם שכתבתי:

בתוס' בד"ה ש"מ. עיין בר"ן שהיטיב אשר דיבר כפשוטו שההוכחה דיכול אדם לעשות שליח לטובת אדם מעצמו אף שלא ידע דהא משנתינו יכול לזכות בשטר עד שלא יכול הנותן לחזור וטעמא דנעשה שלוחו של אדם כמותו אף שלא עשאו שליח למאי דלא ידע עדיין סברא דכל האומר תנו כו' א"כ ה"נ יכול לתפוס כו':

בא"ד אע"פ שלא נתכוין לכך המקבל וכו'. שהרי לא יכול לעכבו בע"כ של רבו כשאר תופס לבע"ח שתופס מעיקרא בע"כ של החייב דאילו המלוה בעצמו יכול לתפוס בע"כ ה"נ זה התופס משא"כ כאן אפילו העבד עצמו אינו יכול להשתחרר בע"כ של אדון ואינו יכול לתפוס בגט שחרור אם נתן לו האדון על מנת שלא ישתחרר בקבלה זו כ"ש שזה לא יכול לתפוס בע"כ של האדון לצורך העבד כיון דתן לאו כזכי וכתימה לר"י רק תירצו שדעת האדון היה שלא יהיה יכול לחזור בו כיון דעביד ליה נייח ורוצה שיהיה בע"ח בכך וכו' א"כ ה"נ דעתו של המקבל כאשר יהיה דעת האדון ודו"ק:

בסה"ד אבל אם התופס לבע"ח לא קנה וכו'. שלא תימה אף דבבע"ח לא קנה מידי הכא שאני דדעתו היה לכך שנתנו לו על דעת שיעכבנו מלחזור לזה פירשו דהוי כ"ש מצד כיון שאינו בע"ח לא היה כוונתו בקבלה זו להיות יותר משאר תופס לבע"ח:

בתוס' בד"ה התופס כו' וא"ת וכו'. בל"ז התם הוי בשליח ממש וקשה לכאורה מאי הקשו התם איירי באומר זכה לי כדקאמר התם וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי כמ"ש התוס' אח"כ בד"ה כל האומר והכא בשמעתין קאמר נמי כל האומר כו' דמשמע דבאומר תנה קנה לר"י בתופס לבע"ח וכו'. (ס) וכ"ת. דעיקר קושיא כיון דמשמע שם דהא בהא תליא דהא אף לתירוצם צ"ל דר"י מחלק ביניהם. וצריך לעיין שם בגמ' דאפשר דלענין חב לאחרים אין חילוק בין תנה לזכה דדוקא לענין שאין המגביה יכול לזכות ביה [יש חילוק בין תנה לזכה והיינו אי תופס לבע"ח קנה דבאומר תנה גרע טפי דגלי אדעתיה דלא יזכה עד דמטי לידיה וכמו שפרש"י שם אבל אי תופס במקום שחב לאחרים לא קנה פשיטא דלא גרע המגביה מאינש אחרינא דיכול לתפוס ולכך הקשו התוס' שפיר] ודו"ק:

בסה"ד דמגו דזכי לנפשיה כו'. ר"ל אף שחבירו אמר זכה לי מ"מ היה יכול לזכות לנפשו לומר מיד בשעת הגבהה לעצמו הגבהתי:

בתוס' בד"ה כל האומר כו' דהוי הלכתא בלא טעמא כו'. כעין ב' קושיות:

בא"ד ומוקי לה רב זביד במעמד ג' ובבריא אמאי לא מפרש כו' משום דתן כזכי. ואף [דמעמד ג'] מהני בע"כ שלו מ"מ הרי הממון לא בידו היה שהרי אומר לשליח תנו מנה זה וכו':

בא"ד ועוד פירש ר"ת וכו'. והשתא א"צ לחילוקים הראשונים:

בא"ד דבמתנה לא הוי כזכי כו'. הניח הרשב"א בצ"ע לעיל דקאמר דאיתא בשטרות לא קתני הא חזרה איתא במתנה וכמו שהקשו התוס' לעיל בערכאות ונ"ל לישב קצת דמ"מ בזה שוין גט ושחרור דיכול לחזור מטעם דהוי חוב וה"ה אם אמר זכה דהא כל האומר תנו כאומר זכה דמי במלוה ושחרור הוי כמלוה ואפ"ה יוכל לחזור משא"כ במתנה דמשום דלא הוי הלואה רק מתנה לא הוי תן כזכי ולכך יוכל לחזור ואילו אמר זכי ודאי דא"י לחזור וק"ל: