מהר"ם שיף על בבא מציעא לב.

גמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו כו'. ילפותא דגמרא הוא מאת שבתותי תשמרו וכ"ת שאני שבת כו' כבר אמרו ביבמות ע"ז וכ"ת שאני שבת כו' הא תנא בעלמא יליף כו'. ואני ה' הוא נתינת טעם כולכם חייבים [ועיין בתוס' יבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולכם]:

בתוס' בד"ה ב"ד כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא. ר"ל מתני' דמוכרת שלא בב"ד וכו' [דהא באו לתרץ גם אמה דבב"ד יכולה לעכב אפילו לעצמה]:

בתוס' בד"ה כבד וכו' דניחא ליה לאתויי קרא דכיבוד. אפ"ל דמשום הכי ניחא ליה משום דבקידושין הביאו התוספות דגדול כיבוד אב וכו' דבהקב"ה כתיב כבד ה' מהונך ממה שחננך אבל אם אין לך אינך חייב להחזיר על הפתחים משא"כ באב ואם ע"ש:

שמעתתא דטעינה ופריקה

ברש"י בד"ה לומר לך פריקה בחנם כו' ה"א דיו כו'. רש"י נמי מפרש במ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ל"א) בד"ה למה לי ובמשמעו דודאי אי הוי כתיב טעינה ה"א טעינה בחנם דא"ל מסברא ה"א טעינה בשכר וכתב פריקה שלא נימא דיו דא"כ לר"ש הול"ל תרוייהו בשכר כיון דלא מסיימי קראי ואצטריך למיכתב תרוייהו שלא תימא קרא לפריקה אתיא וטעינה פטור לגמרי וזה א"ל שבהך נמי פליגי [דר"ש ס"ל מסברא בחנם]. רק הוא מסביר לנו היאך נשמע לנו ע"י שכותב פריקה שטעינה בשכר ולא נראה בפתאים. מכח יתור. יכתוב לנו נקודה [ליתורא] ולא צריך קרא להך. אלא [ע"י שכתב פריקה] אנו יודעין כוונת התורה שהיא יודעת אמיתה שטעינה בשכר וכיון שאמתת טעינה בשכר הוצרכה היא לכתוב פריקה דלא תימא דיו ואנו יודעין כוונתה דמדחזינן שכתבה פריקה ש"מ שהכוונה שפריקה לא הו"מ למילף מטעינה שתהיה בחנם ואמטו להכי אצטריך למיבתב לפריקה וא"כ ממילא מצינו למידק היום שטעינה שבקרא הוא בשכר אבל ודאי היינו טועין וסבורין טעינה (בשכר) [בחנם] אי הוי כתיב לחודא והיינו ראינו [שטעינה בשכר ופריקה] בחנם מדאצטריך למיכתביה וכעין זה ממש באין שינוי פי' רש"י בפ"ק דביצה גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בשאור בכזית וחמץ בככותבת ע"ש ותראה. ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא לפי שראיתי למהר"ש שמשבש בזה בחנם ומיישב אליבא דרש"י הצריכות' דלעיל (בבא מציעא דף ל"א ע"א) אגופא דקרא כאלו רש"י ותוספות מחולקין ולא הו"ל למיכתב זה וק"ל. ומ"מ אפשר ליישבו [דלרש"י אפשר הצריכותא דלעיל אגופא דקרא] שר"ל ג"כ משום דבשכר ר"ל האמת הוא של התורה בשכר וכו' וק"ל: