מהר"ם שיף על בבא קמא מט:

גמ' לר"ח מי לימא תנאי היא לא קשיא הא רשב"ג והא רבנן ואב"א הא והא רשב"ג כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות אי רשב"ג מאי אריא לאחר מיתה כו' אמרי משבח כו'. כצ"ל:

גמ' ובארעא הא לא אחזיק. דאי אחזיק בארעא צריכא ליה השטר [לראיה] ודאי לא יוכל חבירו ליקח מידו. ומ"ש בח"ש על לשון [או דלמא דעתיה] נמי אשטרא [דאין פירושו על הקרקע וגם על השטר לצור רק פי' או דלמא כו' כלומר תמצא נמי אדם שדעתו על השטר] ומ"ש ביש"ש שהשני פירש [שדעתו אנייר לצור] או כו' [שהוא ת"ח ויודע הדין דאין מועיל חזקה של השטר להקרקע ובודאי דעתו אלצור. דאי לא"ה אף אם תפס השני מאי אולמיה דשני מראשון] אינו מחוור (ג):

בתוס' בד"ה ותני זכתה אינו מגיה הברייתא. דאל"כ מאי מרויח בזה דאכתי לא מצי איירי בכל ענין דומיא דנזק וצער רק דוקא כשחבל אחר מיתת הגר דאל"כ למה זכתה היא:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' ולר"י נראה דמעיקרא נמי הכי ס"ל כו'. מפירש"י יראה דאיירי הכל במשתמרת ומשני הכא במאי עסקינן דליתא למלוה בעיר ואף דחצר המשתמרת קונה לו שלא מדעתו מ"מ צריך שיהא בעיר דאי בעי למקני קני ואין זה כמסקנא דב"מ דבמשתמרת קונה לו חצרו לעולם ולהכי קאמר והלכתא דליתא כו' [והיינו דליתא למשכון] אבל לפירוש ר"י [דאף לשינויא דליתא כו' סובר כמסקנא דהתם דלריב"ח קונה לו חצר המשתמרת לעולם רק דהכא איירי באינה משתמרת] הו"ל לתלמודא לתרץ דהא דריב"ח איירי במשתמרת והכא באינו משתמרת דבשינויא דהב"ע דליתא כו' ובעי דוקא עומד בצד שדהו לא מתרץ כלום כיון דקושית המקשן היה מהא דריב"ח דקונה לו שלא מדעתו ולא בעי עומד בצד שדהו וסבר דהכא במשתמרת איירי וצ"ל שהמקשן נמי משמע לו דהכא באינו משתמרת עסקינן מדקתני ובא ישראל אחר כו' ומדמי עומד בצד שדהו דמשתמרת לדעתו לחצר המשתמרת שלא מדעתו ומשני דהב"ע דליתא לבעל החצר כו' דהיינו כמסקנא דב"מ ודו"ק. ובתוס' דב"מ כתבו בע"א ודבריהם שם אינם עולין כהוגן הכא בשמעתא וע"ש:

בתוס' בד"ה ברה"י ופתחו לרה"י כו' אינו נראה שר"ל כו'. ולא דחאו ג"כ מטעם מה שהקשו למטה לפירוש ר"י דדלמא באמת חייב ר"ל בעל החצר לאפוקי לפירוש ר"י שאין פירושו כלל שהפקירו רק שור בעל החצר נפל בו: